מדוע בחר יוסף אל-עזמה בעימות במייסלון למרות ודאות התבוסה הצבאית?

שר המלחמה הסורי יוסף אל-עזמה לא השאיר מסמך מפורש המכריז על יציאתו לקרב אבוד, אך הקשר האירועים שקדמו לעימות במייסלון מצביע על הבנה עמוקה של חוסר האפשרות של ניצחון צבאי קונבנציונלי. אל-עזמה היה קצין מקצועי שהבין היטב את הפערים העצומים בין הכוח שהצליח לגייס לבין הארסנל המתקדם של הצבא הצרפתי שנע לכיוון דמשק.

אל-עזמה עזב את בירת סוריה בערב ה-23 ביולי 1920, בדרכו למעבר מייסלון האסטרטגי כדי לרשום בדמו פרק חדש בתולדות ההתנגדות. למחרת בבוקר, כוחותיו הלא שווים נלחמו בקרב קצר נגד צבא צרפתי מצויד בטנקים ומטוסים, שהסתיים במותו ובקריסת קווי ההגנה הקדמיים.

שורשי המשבר נעוצים בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הוקם ממשל ערבי בדמשק בהנהגת האמיר פייסל בן חוסיין, שהסתמך על הבטחות בעלות הברית לעצמאות. אך שאיפות אלו התנגשו במהרה בהסכמי חלוקת ההשפעה בין בריטניה לצרפת, מה שהעמיד את הממשלה הסורית הצעירה במלכוד בין הדרישות הלאומיות ללחצים הקולוניאליים.

ב-8 במרץ 1920, הקונגרס הסורי הכללי הכריז על עצמאות המדינה והכתיר את פייסל למלך, ובכך החלה דרכה של הממלכה הערבית הסורית קצרת הימים ללא הכרה בינלאומית. במהרה הגיעה התגובה מוועידת סן רמו שהעניקה לצרפת את זכות המנדט, וראתה במדינה הסורית ישות זמנית הזקוקה לאפוטרופסות חיצונית עד שתתחזק לנהל את ענייניה.

יוסף אל-עזמה קיבל על עצמו את תפקידי שר המלחמה וראש המטה הכללי בנסיבות מורכבות ביותר, כאשר ניסה לאסוף את שרידי הנשק העות'מאני ולארגן את היחידות הצבאיות. עם זאת, הצבא שבנה היה חסר משאבים כספיים וכיסוי פוליטי בינלאומי, מה שהפך אותו לבלתי מסוגל לנהל מלחמת התשה ארוכה נגד מעצמה כמו צרפת.

המתח הגיע לשיאו עם פרסום האולטימטום של הנציב העליון הצרפתי אנרי גורו, שדרש לפרק את הצבא הסורי, למסור את השליטה על מסילות הברזל ולקבל את המטבע הצרפתי. דרישות אלו ייצגו הפשטה מוחלטת של הממלכה מריבונותה, מה שדחף את אל-עזמה לדחות את האולטימטום מכל וכל, וראה בו הכרזה על סיום המדינה.

למרות הסכמת המלך פייסל ורוב הממשלה לתנאי האולטימטום כדי למנוע את הרס דמשק, הכוחות הצרפתיים לא הפסיקו את התקדמותם הצבאית. פקודות פירוק הצבא הסורי החלו להתבצע בפועל, מה שהוביל לנסיגת הכוחות מעמדות ההגנה החיוניות שלהם, והותיר את הבירה חשופה בפני ההתקדמות הצרפתית המתמשכת.

כאשר המלך פייסל הבין שהוויתורים לא עצרו את גורו, הוא נתן לאל-עזמה אישור לגייס את שארית החיילים והמתנדבים כדי לנהל את העימות האחרון. הכוח שהוביל אל-עזמה לא היה הצבא הסדיר שבנה, אלא תערובת של אנשי צבא לשעבר ואזרחים שהגיבו לקריאה להגן על הכבוד הלאומי.

אל-עזמה בחר במעבר מייסלון כשדה הקרב בשל אופיו הגיאוגרפי המאפשר להאט את תנועת הכוחות הפולשים בתוך שטחים צרים. עם זאת, לא היה מספיק זמן להכין ביצורי הגנה מלאים, במיוחד מכיוון שהקרב החל כאשר פעולות איסוף הכוחות עדיין היו בשלביהן הראשונים והקשים.

ניתן לנתח את החלטתו של אל-עזמה לצאת לעימות באמצעות מניעים לאומיים ומקצועיים, שכן הוא ראה בהישארותו בדמשק ללא לחימה נטישה של אחריותו הצבאית. הוא גם הבין כי היעדר התנגדות יאפשר לצרפת לתאר את כניסתה לדמשק כהליך מנהלי מוסכם, ולא ככיבוש צבאי שנכפה בכוח הזרוע.

שמירה על המשמעות הפוליטית של העצמאות הייתה המניע העיקרי להקרבה זו, שכן התנגדות פירושה שהממלכה לא ויתרה על ריבונותה מרצון. אל-עזמה רצה שההיסטוריה תרשום שהסורים הגנו על מדינתם עד נשימתם האחרונה, והפך את התבוסה הצבאית הבלתי נמנעת לניצחון מורלי וסמל לאומי נצחי.

ההתקפה הצרפתית החלה עם שחר ה-24 ביולי בהפגזה ארטילרית כבדה, ועד מהרה התברר ההבדל האיכותי בחימוש ובתקשורת בין הצדדים. אל-עזמה עמד בעמדת הפיקוד וסירב לסגת, עד שנפל חלל בשדה הקרב, ובכך הסתיים הקרב במהרה והחלה תקופת המנדט הצרפתי שנמשכה עשורים.

מייסלון לא מנעה את נפילת דמשק, אך היא שינתה את הנרטיב ההיסטורי של נפילה זו, שכן הכוחות הצרפתיים נכנסו לעיר ככוח כיבוש שהתמודד עם התנגדות מזוינת. בשל עמדה זו, יוסף אל-עזמה הפך לאייקון של התנועה הלאומית הסורית, וזכרו ממשיך לעורר השראה בדורות הבאים במאבקם לחירות.

לסיכום, מייסלון נותרה שיעור באחריות פוליטית וצבאית, שכן היא חשפה את הסיכונים שבהסתמכות על הסדרים לא מובטחים עם הכוחות הקולוניאליים. אל-עזמה יצא למייסלון מכיוון שהבין שהצלת הממלכה מבחינה צבאית הפכה לבלתי אפשרית, אך הוא סירב למסור את מפתחות דמשק ללא מחיר ההולם את ההיסטוריה שלה.

השאלה עבור יוסף אל-עזמה כבר לא הייתה: האם הצרפתים ייכנסו לדמשק? אלא כיצד ייכנסו אליה; האם ייכנסו ככוח כיבוש שכפה את שליטתו בכוח הנשק, או כרשות שקיבלה את השלטון ללא התנגדות?