שתי מערכות בחירות, הזדמנות דיפלומטית אחת

לישראלים ולפלסטינים עשויה להיפתח בקרוב הזדמנות נדירה להחליף את הפוליטיקה של מלחמה מתמדת בהנהגות בעלות מנדט דמוקרטי מחודש

ב־27 באוקטובר צפויים אזרחי ישראל לבחור כנסת חדשה. חודש לאחר מכן אמורים הפלסטינים לבחור מועצה מחוקקת, לראשונה זה עשרים שנה. שתי מערכות הבחירות יתקיימו בנפרד ובתנאים שונים מאוד, אך מבחינה מדינית יש לראות בהן שני חלקים של אותו רגע היסטורי-דיפלומטי.

הבחירות בישראל יהיו הראשונות מאז 7 באוקטובר 2023 והמלחמות שבאו בעקבותיו. הן יהפכו למשאל עם על בנימין נתניהו: על הכשלים שקדמו ל־7 באוקטובר, על הכשלים של הפקרת הדרום והחטופים, על ניהול המלחמה ותוצאותיה, על עתיד הדמוקרטיה הישראלית ועל השאלה אם עליו להמשיך להנהיג את המדינה.

הבחירות הפלסטיניות, אם אכן יתקיימו, עשויות לפתוח בתהליך המתבקש זה זמן רב של שיקום הלגיטימיות הפוליטית הפלסטינית. אף אחת משתי מערכות הבחירות לא תביא אוטומטית לשלום. בחירות עשויות לחזק קיצונים לא פחות משהן מחזקות מתונים. אך יחד הן יוצרות אפשרות שלא התקיימה זה שנים: הנהגות ישראלית ופלסטינית שיצמחו במקביל, כל אחת עם מנדט ציבורי מחודש.

יותר ממשאל עם על נתניהו

מערכת הבחירות בישראל ,תהיה מבוססת בעיקר על שאלה אחת: האם נתניהו צריך להישאר ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, אך היא אינה מספיקה. השאלה העמוקה יותר היא אם ישראל תבחר ממשלה המסוגלת לתרגם עוצמה צבאית לאסטרטגיה מדינית.

ישראל הוכיחה שוב ושוב את כוחה הצבאי. מה שלא הצליחה לעשות הוא להגדיר יעד מדיני בר־קיימא. הצלחות טקטיות החזירו אותה שוב ושוב לאותה מציאות: שליטה במיליוני פלסטינים, הרחבת ההתנחלויות, אלימות חוזרת והתחזקות הקיצונים משני הצדדים.

גדי איזנקוט, כרמטכ״ל לשעבר, מביא עמו ניסיון צבאי, אמינות אישית ומוניטין של אדם רציני ואחראי. ייתכן שהוא יוכל לומר לציבור הישראלי דברים שכאשר הם נאמרים מפי פעילי שלום אזרחיים, קל מדי לפטור אותם כלא־מציאותיים.

ממשלה בראשות איזנקוט תידרש להשיב על שאלות יסוד: האם ישראל מקבלת את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית ולריבונות? האם היא תפסיק את הרחבת ההתנחלויות ותתמודד בנחישות עם אלימות המתנחלים? האם תקבל את העיקרון שעזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים הפלסטינית הן יחידה פוליטית פלסטינית אחת?

ההזדמנות ההיסטורית של איזנקוט אינה לנהל את הסכסוך באופן מקצועי יותר, אלא לדחות את ההנחה שאפשר לנהל אותו לנצח.

חירות פלסטינית אינה פרס על טרור. היא אינטרס ביטחוני ישראלי. לישראל לא יהיה ביטחון אמיתי כל עוד לפלסטינים אין חירות, והפלסטינים לא ישיגו חירות כל עוד לישראלים אין ביטחון.

הפלסטינים חייבים להשיב לעצמם לגיטימיות פוליטית

מחמוד עבאס נבחר לנשיא בשנת 2005, והמועצה המחוקקת הפלסטינית נבחרה לאחרונה בשנת 2006. מאז סבלו הפלסטינים מפילוג, שלטון סמכותני, שחיקת מוסדות, שחיתות, כיבוש מתעמק והחורבן בעזה.

הפלסטינים אינם יכולים להשיג שחרור לאומי באמצעות מוסדות חסרי לגיטימיות דמוקרטית. ישראל גם אינה יכולה לטעון באופן אמין שאין לה שותף פלסטיני, ובמקביל להכשיל את הבחירות הנחוצות להופעתו.

כדי שלבחירות יהיה ערך, הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים חייבים להשתתף כגוף בוחר לאומי אחד. אסור לישראל לקבוע אילו מועמדים מקובלים עליה או למנוע מפלסטינים במזרח ירושלים להצביע.

השתתפות דמוקרטית כרוכה גם במחויבויות דמוקרטיות. שום תנועה אינה יכולה להתחרות על השלטון בבחירות, ובמקביל להחזיק כוח צבאי עצמאי המסוגל לכפות את רצונו על הממשלה הנבחרת.

העיקרון חייב להיות ברור: רשות אחת, חוק אחד וכוח ביטחוני לגיטימי אחד.

על האסלאם הפוליטי להפוך למפלגות פוליטיות, בתנאי שהן מקבלות בחירות, פלורליזם, את סמכות הממשלה הנבחרת ואת סיום הפעילות החמושה העצמאית.

לפלסטינים חייבת להיות גם האפשרות לבחור במפלגות חדשות, במנהיגים צעירים, בנשים, בעצמאים, ברפורמטורים ובמבקרים של פת״ח ושל חמאס גם יחד. זמן רב מדי נשלטה הפוליטיקה הפלסטינית בידי תנועות ורעיונות השייכים לעבר.

הקיצונים מחזקים זה את זה

מנהיגים ישראלים אומרים שאין שותף פלסטיני. מנהיגים פלסטינים אומרים שישראל מבינה רק כוח. מתקפות חמאס מחזקות את הימין הישראלי. הרחבת ההתנחלויות, אלימות המתנחלים והכיבוש המתעמק מחזקים את הסרבנות הפלסטינית. כל צד מצביע על הקיצוניות של האחר כדי להצדיק את קיצוניותו שלו.

כאשר מועמדים ישראלים דוחים הקמת מדינה פלסטינית, תומכים בסיפוח או מצדיקים אלימות מתנחלים, הפלסטינים שומעים הוכחה לכך שאין טעם בדיפלומטיה. כאשר מועמדים פלסטינים מהללים פגיעה באזרחים או מסרבים להתמודד עם שאלת הלגיטימיות של ישראל, הישראלים שומעים הוכחה לכך שנסיגה תביא מלחמה נוספת.

מועמדים אינם יכולים לנהל משא ומתן על הסכם קבע במהלך מערכת בחירות, אך הם יכולים לאותת אם הסכם כזה בכלל אפשרי.

מועמדים ישראלים צריכים לומר שחירות פלסטינית ומדינה פלסטינית הן אינטרסים ישראליים. מועמדים פלסטינים צריכים לומר שביטחון ישראל וקבלתה באזור הם אינטרסים פלסטיניים.

אף אחת מהאמירות הללו אינה דורשת אמון או הסכמה על ההיסטוריה. היא דורשת הכרה בכך שאף אחד מהעמים אינו עומד להיעלם, ושאף צד אינו יכול להביס את האחר לצמיתות.

היעד חייב להיות ברור

ארצות הברית, אירופה ומדינות ערב אינן צריכות להתערב לטובת מועמדים מסוימים. הן צריכות לפעול למען יעד דיפלומטי ברור.

תהליכי שלום קודמים החלו בהסדרי ביניים, בעוד שהיעד הסופי נותר מעורפל. צעדי ביטחון ישראליים שהוגדרו זמניים הפכו לקבועים, ואילו התחייבויות פלסטיניות לא הובילו לעצמאות, אלא לכיבוש מתעמק המתנהל ביעילות רבה יותר.

הפעם יש להכריז מראש על היעד: שתי מדינות ריבוניות על בסיס גבולות 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים; ירושלים כבירת שתי המדינות; מדינה פלסטינית ללא צבא, אך בעלת מוסדות ביטחון מקצועיים וחזקים; פתרון מוסכם לסוגיית הפליטים; סוף לסיפוח ולהרחבת ההתנחלויות; ושלום אזורי מלא, לצד שילוב מדיני וכלכלי של ישראל באזור.

מה שחסר אינו רעיון לפתרון. החסר הוא מנהיגות פוליטית, מנגנון יישום יעיל ונחישות בינלאומית.

לנשיא טראמפ עדיין יש זמן לפעול. וושינגטון צריכה לתמוך בשני יעדים הקשורים זה בזה: ביטחון ישראל ושילובה באזור, לצד חירות, דמוקרטיה ומדינה לפלסטינים. עליה לפעול עם מצרים, ירדן, ערב הסעודית, מרוקו, מדינות המפרץ, טורקיה ואירופה לבניית מסגרת אזורית.

לישראל יש להציע נורמליזציה ושילוב אזורי. לפלסטין יש להעניק ריבונות, שיקום וערבויות בינלאומיות.

שלום אינו יכול להיות תלוי באמון

במשך עשרות שנים שוחחתי עם ישראלים ופלסטינים, ובהם אנשים שכל צד רואה בהם אויבים. מסקנה אחת היא בלתי נמנעת: אי אפשר לבנות שלום על אמון בלבד.

הפתרון אינו להמתין עד שישראלים ופלסטינים יאמינו זה בזה. יש לבנות הסכם שבו קיום ההתחייבויות נבדק, להפרות יש מחיר שנקבע מראש, האחריות הביטחונית ברורה, ואף צד אינו יכול לחסום באופן חד־צדדי את עתידו הלאומי של העם האחר.

לאלימות פלסטינית חייבות להיות השלכות. כך גם לבניית התנחלויות, לסיפוח, ולטרור מתנחלים. אי אפשר להטיל התחייבויות רק על הצד החלש.

במשך שנים נאמר לשני העמים שאין שותף בצד האחר. הטענה הזאת הפכה לנבואה המגשימה את עצמה.

הבחירות עשויות להתחיל להפוך את המגמה, אך פתקי הצבעה לבדם לא יעשו זאת.

מועמדים ישראלים חייבים לומר לציבור שלהם שזכויות פלסטיניות מתיישבות עם ביטחון ישראל. מועמדים פלסטינים חייבים לומר לציבור שלהם שביטחון ישראל וההכרה בה מתיישבים עם חירות פלסטינית. המעצמות הבינלאומיות חייבות להגדיר את היעד ולהוכיח שבחירות פוליטיות לא־אלימות מובילות לתוצאות ממשיות.

ההזדמנות אינה בכך שישראלים ופלסטינים יתחילו לפתע לתת אמון זה בזה. זה לא יקרה.

ההזדמנות היא שיבחרו מנהיגים המבינים שלא ניתן להשיג חירות או ביטחון באופן חד־צדדי, ושחזרה לדיפלומטיה לאחר שנים של מלחמה אינה ויתור.

זו הדרך היחידה למנוע את המלחמה הבאה.