כלכלה פלסטינית... או שתי כלכלות?

מאת: ד"ר סעיד סברי, יועץ כלכלי ופיננסי בינלאומי – חבר בוועדה הבינלאומית לטרנספורמציה וכלכלה דיגיטלית – המזכירות הכללית בתחילת שנת 2026, רשות המטבע הפלסטינית והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צפו צמיחה של הכלכלה הפלסטינית בשיעור שנע בין 4.1% ל-4.5%. אך שישה חודשים בלבד לאחר מכן, אותם נתונים רשמיים חשפו התכווצות של 8%, וירידה בתוצר לנפש ל-545 דולר בלבד. בין שני המספרים לא טמון רק פער סטטיסטי, אלא סיפור של כלכלה המשתנה מהר יותר מיכולת התחזיות להדביק אותה.

תחזית המבוססת על הנחות, לא על התאוששות בפועל התרחיש שעליו התבססה תחזית זו לא היה תחזית לשיפור מהותי, אלא הנחה של "המשך המצב הקיים ללא שינויים מהותיים" – הישארות המגבלות על התנועה והמעברים כפי שהן, המשך הפעילות המוגבלת בעזה במסגרת הסיוע ההומניטרי, עם השבתה של חלק גדול מכוח העבודה משוק העבודה הישראלי. במילים אחרות, זו הייתה צמיחה שולית מחושבת מבסיס נמוך מאוד לאחר התכווצות עזה שעלתה על 80% בשנת 2024.

הבעיה היא שאפילו תחזית צנועה זו לא עמדה בפני נתוני הרבעון הראשון, כאשר כלכלת הגדה המערבית לבדה רשמה ירידה של 8%, למרות שהיא האזור הפחות מושפע ישירות מהמלחמה. משמעות הדבר היא שההתכווצות כבר לא מוגבלת למגזר ההרוס ביותר, אלא התפשטה לכלכלה שאמורה הייתה להוביל את ההתאוששות.

האם אנחנו עדיין מדברים על כלכלה פלסטינית אחת? הכלכלה הפלסטינית כיום אינה עוד כלכלה אחת במובן המעשי, אלא שתי כלכלות השונות במבנה הפעילות, רמות המחירים, שוק העבודה, שיעורי העוני, ואפילו בדינמיקת הצמיחה וההתכווצות. שיעור האינפלציה בפלסטין רשם תנודות חדות בשנה האחרונה, והגיע לעלייה שנתית של 10.5% בסך הכל לשנת 2025, אך עם פער דרמטי בין האזורים: יציבות כמעט מוחלטת בגדה המערבית (-0.11%), לעומת עלייה מזעזעת בעזה שהגיעה ל-21.93% כתוצאה ממחסור בסחורות וקריסת שרשרות האספקה. אותו הדבר חל על שוק העבודה: אבטלה שהגיעה ל-28.7% בגדה בסוף 2025, לעומת למעלה מ-80% בעזה, ועל העוני: 11.5% בגדה לעומת 63.6% בעזה.

פער זה אומר שהדיבור על "כלכלה פלסטינית אחת" הפך לפישוט מטעה; מה שקורה בגדה לא משקף בהכרח את מה שקורה בעזה, וזה מחייב בחינה מחודשת של מתודולוגיית ההצגה הסטטיסטית עצמה, כך שנתוני שני האזורים יוצגו בנפרד במקום לשלבם במספר לאומי אחד שעשוי להסתיר יותר ממה שהוא חושף.

פער הסיבה: מדוע התרחיש לא התממש? הפער בין התחזית למציאות אינו משקף טעות במתודולוגיה הסטטיסטית כפי שהוא משקף שינוי במשתנים עצמם. בעוד שהדו"ח הניח יציבות יחסית במגבלות, החודשים הבאים ראו הסלמה בהחזקת כספי הסליקה המהווים כ-70% מההכנסות הציבוריות, והמשך המגבלות על העברתם במשך יותר משנה, בנוסף להחמרת משבר הנזילות הבנקאית הקשור לערימת השקל. מדד הייצור התעשייתי, שהוא מדד תפעולי ישיר הרחק מהצריכה הממומנת בסיוע, רשם ירידה נוספת של 1.15% במאי 2026, מה שמתעד שההתכווצות היא מגמה מתמשכת ולא אירוע חולף ברבעון אחד.

פער זה מכונה בספרות הכלכלית "טעות תחזית כלכלית" (Forecast Error), כלומר הפער בין התוצאות הצפויות לתוצאות בפועל, והוא פער שמתרחב בדרך כלל בכלכלות החשופות להלם פוליטי וביטחוני חוזר ונשנה.

השפעת ההתכווצות אינה מוגבלת לירידה בייצור, אלא מתרחבת להימנעות המגזר הפרטי מהשקעות וירידה חדה בהיווצרות הון קבוע במצב של אי-ודאות פוליטית וביטחונית. זה משתקף גם במגזר הבנקאי, כאשר הלחצים על הנזילות גוברים, סיכוני האשראי עולים, ותיאבון המימון יורד, מה שהופך את המשבר מהאטה כלכלית למחזור התכווצות פיננסי וכלכלי בעל השפעה הדדית. משמעות הדבר היא שהשפעות המשבר לא ייעצרו בשנת 2026, אלא יתפשטו ליכולת הייצור של הכלכלה הפלסטינית לשנים הבאות, מכיוון שההשקעה הנדחית היום הופכת ליכולת ייצור אבודה מחר.

דפוס חוזר בכלכלות שבריריות הפער בין התחזיות לתוצאות אינו יוצא דופן בכלכלות שבריריות ומושפעות מסכסוכים, כאשר תחזיות הצמיחה נבדקות מחדש באופן תדיר עם שינוי התנאים בשטח. אולם, הייחודיות של המקרה הפלסטיני טמונה בכך שהמשתנים הפוליטיים והפיננסיים משתנים בקצב מהיר יותר מיכולת המודלים המסורתיים להכיל אותם, מה שהופך את התחזיות לפגיעות לעקיפה תוך מספר חודשים.

מדוע פער זה חשוב למקבלי ההחלטות ולתורמים? הפער בין תחזית רשמית למציאות בפועל עשוי להיראות כעניין טכני גרידא, אך הוא נושא משמעות עמוקה יותר: התרחישים הרשמיים משמשים כבסיס לתכנון התקציב הכללי ולעיצוב תוכניות סיוע בינלאומיות. כאשר התחזית הבסיסית גבוהה מהמציאות בפער של כ-12 נקודות אחוז, כל תכנון המבוסס עליה חשוף לכשל במימון ובביצוע מהיום הראשון.

וכאשר תוכניות מימון בינלאומיות נבנות על תרחיש המניח התאוששות הדרגתית, בעוד שנתונים רבעוניים חושפים המשך התכווצות, פער המימון הופך לתוצאה טבעית של שוני זה, ולא רק מחסור בהיקף הסיוע הניתן בכנסים כמו ועידת התורמים שהתקיימה לאחרונה בבריסל. פער זה אינו נמדד רק תיאורטית; החוב הציבורי שעלה על 15.4 מיליארד דולר משקף כיצד פער המימון שלא נצפה הפך להלוואות מצטברות שיישאו הדורות הבאים.

סיכום: חשיבות הקריאה הביקורתית של המספרים הרשמיים ניתוח זה אינו מטיל ספק במקצועיות של רשות המטבע או הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שכן שניהם פועלים במסגרת מתודולוגיות מדעיות מוכרות בינלאומית, ותחזיות כלכליות הן מטבען הסתברותיות המבוססות על הנחות הניתנות לשינוי, במיוחד בכלכלה הפועלת תחת מגבלות פוליטיות שאינן בשליטתה. הכלכלה הפלסטינית זקוקה לא רק למימון גדול יותר, אלא למערכת התרעה כלכלית מוקדמת, שתעדכן את התחזיות באופן רבעוני, ותעניק למקבלי ההחלטות ולתורמים תמונה קרובה יותר למציאות. כאשר התנאים משתנים בקצב מהיר יותר מכלי המדידה, עדכון הנתונים הופך לחלק מניהול המשבר, ולא רק לעבודה סטטיסטית תקופתית. ובכלכלה המשתנה במהירות כזו, גמישות התחזיות הופכת לחלק מאיכות הממשל הכלכלי, ולא רק לעניין טכני. הפער המסוכן ביותר אינו בין התחזית למציאות, אלא בין המדיניות הנבנית על מספרים שהמציאות כבר עברה.