ארבעה ימים... והם חזרו גדולים יותר ממה שהלכו

ויסאל אבו עליא

יש חוויות שלא נמדדות באורכן, אלא במה שהן משאירות בנשמות. רק ארבעה ימים בילו שלושת ילדיי; באסל, כרמל ויוסף, במחנה הקיץ השלישי "שאהידי החובה הלאומית – הגנת מולדת" שאורגן על ידי רשות ההכשרה הצבאית עבור בני אנשי כוחות הביטחון, אך הם הספיקו כדי שיחזרו נושאים משהו בלתי נראה לעין... ושהלב מבין.

כשהם הלכו למחנה, חשבתי שהם יחזרו עם זיכרונות יפים, תמונות קבוצתיות וכמה סיפורים חולפים. אבל הם חזרו כשבתוך כל אחד מהם חווית התבגרות קטנה, וחווית חיים שקשה לספרים או למסכים להעניק.

המחנה, במשך ארבעה ימים, היה כמו מחנה אימונים מוקטן לחיילים. היום התחיל לפני זריחת השמש, בהשכמה מוקדמת ותפילת שחר, ואז אימוני כושר גופני, ואז צעדה מסודרת, שם הילדים למדו שמשמעת אינה מגבלה, אלא דרך חיים, ושכבוד לזמן, לסדר ולעבודת צוות הם ערכים שנבנים באמצעות תרגול לפני שהם נלמדים במילים.

ובכל ערב, גיליתי משיחותיהם שמה שהם לומדים שם גדול בהרבה מסתם אימונים גופניים. הם עברו אימונים מעשיים על מנגנוני טיפול בשריפות, למדו את יסודות המניעה והבטיחות הכללית, וכיצד לפעול במצבי חירום. הרגשתי ששיעורים אלה לא רק מעניקים להם מיומנות, אלא מעניקים להם מודעות, כי האדם שיודע כיצד להגן על עצמו ועל אחרים, מחזיק במפתחות הראשונים לאחריות.

ומכיוון שבניית האדם אינה מושלמת באימון בלבד, הגיעה התוכנית התרבותית והחינוכית כדי להעניק לחוויה מימד נוסף. המחנה לקח את הילדים לארמון הישאם, שם הם צעדו בין אבנים המספרות את ההיסטוריה והתרבות של פלסטין, וביקרו במוזיאון הרוסי, וכך התקרבו להיסטוריה ולתרבות בעיני הילד הסקרן, וגם ביקרו במפעל חלב, וראו כיצד עבודה יומיומית הופכת לייצור, וכיצד מאחורי הפשוט ביותר שאנו צורכים עומדים מאמץ, ידע ומיומנות.

המחנה לא התעלם מבניית הצד האנושי והפסיכולוגי. באמצעות מפגשי תמיכה פסיכולוגית ופעילויות אינטראקטיביות, שחלק מהן השתתף הסהר האדום הפלסטיני, הילדים למדו ביטחון עצמי, תקשורת, עבודת צוות והסתגלות לאחרים, כדי לגלות שהכוח אינו טמון רק בגוף, אלא בנפש שיודעת לשתף פעולה, לכבד ולהתמודד עם אתגרים ביציבות.

אבל מה שנגע בי ביותר לא היו פרטי התוכנית, אלא השינוי השקט שאיתו חזרו הביתה.

לאחר סיום המחנה, ישבתי עם שלושת ילדיי, ושאלתי אותם שאלה אחת:

"אם החוויה תחזור... האם תשתתפו שוב?"

באסל, הבכור שבהם, לא היסס ואמר בביטחון:

"כן."

תשובה קצרה, אך היא הספיקה כדי לסכם את שביעות רצונו המלאה.

כרמל חייכה ואמרה:

"כן... אבל שלא יעוררו אותנו מוקדם."

ויוסף, הצעיר, הגיע ואמר בתמימותו היפה:

"כן... אבל שלא יהיה ביריחו."

צחקתי מהערותיהם, אבל עצרתי ארוכות על המילה שקדמה לכל ההערות...

"כן."

כי ילד אינו יודע להתחנף, ואינו מיומן ביצירת רושם. אם הוא אהב חוויה, הוא אמר זאת בכנות מלאה, ואם לא אהב אותה, הוא דחה אותה ללא היסוס. אבל ששלושה ילדים, שלכל אחד מהם אישיות שונה, יסכימו על הרצון לחזור, זה אומר שהמחנה הצליח להשאיר בלבם רושם אמיתי.

הבנתי אז שהצלחת מחנות כאלה אינה נמדדת במספר הפעילויות, הטיולים או שעות האימון, אלא במה שהם זורעים בנפשות הילדים של ערכים שנשארים איתם לאחר סיום התוכנית. הם חזרו כשהם מודעים יותר למשמעות המשמעת, מכבדים יותר את הסדר, מודעים יותר לבטיחות ולאחריות, קרובים יותר להיסטוריה ולמורשת מולדתם, ומסוגלים יותר לעבוד עם אחרים, והחשוב מכל, הם חזרו כשהם מרגישים גאווה על כך שחיו, ולו לימים ספורים, חוויה הדומה לחיי מי שנושאים באחריות להגנת המולדת.

רק ארבעה ימים...

אבל הם הספיקו כדי שיגלו שהמולדת אינה מילה שנאמרת באירועים, אלא התנהגות יומיומית, משמעת, ידע, עבודה, ותחושת אחריות כלפי עצמם וכלפי אחרים.

ואולי זו הייתה המתנה היפה ביותר שילדיי חזרו איתה מהמחנה; שהם לא חזרו רק עם בגדים נושאי אבק האימונים, אלא עם לבבות בוגרים יותר, מוחות מודעים יותר, וזיכרונות שילוו אותם לאורך זמן... ויישארו בליבי עדות לכך שאדם באמת יכול לגדול... בארבעה ימים.