נאסר אבו ג'יש... קום, הר המשאות

ישנם גברים שלא ניתן לסכם אותם בקורות חיים, לא בתפקיד ארגוני, ולא בתפקיד שמילאו אי פעם. גברים שכששמם מוזכר, עולים בזיכרון האדמה, האנשים, הפנים והכיכרות. החבר נאסר אבו ג'יש הוא אחד מהם. לא בגלל ששמו נקשר לחברות בוועד המרכזי של מפלגת העם הפלסטיני או כחבר במועצה המרכזית הפלסטינית, או בגלל שהוביל את העבודה הלאומית כמתאם הסיעות במחוז שכם, או בגלל שעמד בראש עיריית בית דג'ן במשך שנים, אלא בגלל שחייו היו פרויקט פתוח לשירות האנשים, להגנה על האדמה, ולאמונה שפלסטין ראויה שיוקדש לה כל החיים. כמה בקרים הקדימו צעדיו לשדות המאוימים בהפקעה. וכמה ערבים חזר מותש, אך מאמין יותר שעץ זית אחד שווה את כל הטרחה הזו. בבית דג'ן, נאסר לא היה עד לעימות... הוא היה חלק ממנו. הוא עמד עם בני משפחתו וחבריו מול תקיפות המתנחלים, שמר על האדמה כמו ששומרים על הבית, וטיפל באדמה כמו שאב מטפל בילדיו. הוא לא ראה בהגנה על האדמה גבורה יוצאת דופן, אלא חובה טבעית שאינה מקבלת דחייה או פשרה. ובמחסומים, שם ניסה הכיבוש לשבור את רצון האנשים, נאסר ידע שאדם עלול להתעייף, אך הוא לא נשבר. נוכחותו העניקה לאחרים אומץ נוסף, ואמר בשתיקתו לפני מילותיו שהכבוד אינו נמדד במאזני כוח, אלא ביכולתו של האדם להישאר עומד. ומכיוון שהוא היה איש אחדות לפני הכל, הוא המשיך לאסוף לבבות בכל פעם שהתפזרו, ולכבות שריפות לפני שהתפשטו, מתוך אמונה שהמולדת אינה יכולה לשאת פילוג חדש, ושהסוגיה גדולה מכולם. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, ולא ציפה לתודה מאף אחד. הוא עשה את מה שהאמין בו, ואז המשיך הלאה, מותיר אחריו כבוד שקט השוכן בלבבות אלה שהכירו אותו. והיום... נאסר עומד בפני עימות מסוג אחר. אין מתנחל מולו, אין מחסום, ואין חייל כיבוש. אלא גוף שהותש מהמחלה, שוכב בחדר טיפול נמרץ, בעוד לבבות חבריו ואוהביו תלויים בין תפילה ותקווה. וכמה קשה נראה המראה... לראות את האיש שהיית רגיל לראות כתומך באחרים, זקוק היום לתפילותיהם. לראות את מי שנשא את דאגות האנשים שנים ארוכות, זקוק עכשיו שאנשים יישאו עבורו את כאבו בתפילה ובאהבה. נאסר... בן בית דג'ן שלא עזבת אותה יום אחד, גם כשאתה מחוצה לה. חבר הדרך הארוכה, ובעל הלב שהתרחב לכל האנשים. אין למחלה זכות לנצח איש שהיה רגיל לעמוד בשורות הראשונות. ואין להיעדרות זכות לגנוב מכיכרות שכם אחד מהפנים הנאמנות ביותר שלה. קום... כי האדמה עדיין מכירה את צעדיך. ועצי הזית עדיין מחכים לידך שתמיד הגנה עליהם. והחברים עדיין מצפים לחיוכך שאמר להם: "נמשיך בדרך." קום... כי ההר ראוי רק להישאר נישא כמו שכם הר האש. וכולנו בטוחים שרצון החיים ששכן בלבך, והאמונה שנשאת בכל שנות המאבק, יהיו חזקים יותר מהכאב הזה. מכאן מעזה המדממת אנו מתפללים לרפואתך המהירה, ושובך למשפחתך, לחבריך ולאוהביך, כפי שתמיד הכרנו אותך... עומד... פשוט... חזק... דומה לפלסטין, בכל פעם שהכאב הכביד עליה, היא קמה מחדש.