גרשון בסקין
ישראל נמצאת היום במלחמה. אבל זו לא המלחמה שרוב האנשים עוקבים אחריה. והיא לא מתנהלת בין שני צבאות העומדים זה מול זה בשדה הקרב. זו מלחמה חד-צדדית, המתנהלת בגלוי על ידי קיצונים ימניים ושלוחיהם המתנחלים האלימים נגד פלסטינים בגדה המערבית הכבושה.
הפלסטינים הם הקורבנות הישירים. בתיהם, שדותיהם, מכוניותיהם, עצי הזית שלהם, עדריהם, כפריהם וחיי היומיום שלהם מותקפים. משפחות מאוימות ונדחקות לעזוב את אדמותיהן. רועים מגורשים מאזורי מרעה. חקלאים נמנעים מגישה לשדותיהם. מקורות מים נחתכים. וקהילות שלמות נאלצות לחיות תחת איום מתמיד.
אבל אנחנו, הישראלים, חייבים להבין דבר עמוק וחמור יותר: הפלסטינים הם הקורבנות, אבל המטרה האמיתית היא ישראל הליברלית-דמוקרטית.
זו מלחמה נגד שלטון החוק, נגד שוויון, נגד כבוד האדם, נגד סמכות בתי המשפט, נגד הצבא כמוסד ממלכתי, ונגד הרעיון הבסיסי שהמדינה צריכה לשרת את כל אזרחיה, ולא פרויקט משיחי אחד השואף להקים את "מלכות האל".
הקיצונים הפוליטיים מהימין, ושלוחיהם המתנחלים האלימים, והחיילים המשתפים איתם פעולה, אינם רוצים את ישראל שהובטחה לנו במגילת העצמאות. הם אינם רוצים מדינה המושתתת על חירות, צדק, שלום ושוויון. הם רוצים ממלכה אלוהית משיחית, דתית והלכתית. הם רוצים ריבונות ללא דמוקרטיה, יהדות ללא מוסר, כוח ללא מגבלות, וארץ ללא פלסטינים.
מבחינתם, גם המציאות הנוכחית אינה אלא שלב בדרך לפרויקט הדתי הגדול יותר שלהם: שינוי הסטטוס קוו בהר הבית באמצעות הרס המסגדים ובנייה מחדש של בית המקדש.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ומי ששותפים לאידיאולוגיה שלו, אינם מסתפקים בהרחבת ההתנחלויות וביצירת עובדות חדשות בשטח. הם מקדמים פרויקט מהפכני. אין כאן סודות. סמוטריץ' כתב את תוכניתו ופרסם אותה לפני שנים.
מטרתם היא להחליף את ישראל הדמוקרטית במשטר דתי-לאומי, שבו הריבונות היהודית הופכת לחוק, והנוכחות הפלסטינית נחשבת לבעיה שיש להסירה, וישראלים ליברלים מסווגים כבוגדים, אנרכיסטים או מכשולים שיש להביסם.
לכן, אלימות המתנחלים אינה עניין צדדי. זו אינה "שובבות" של נערי גבעות, ולא מעשיהם של כמה צעירים פרועים או קומץ בעלי חוות מורדים. זה לא שולי. זו הביטוי בשטח, ברמת הרחוב והגבעה, של אידיאולוגיה שנמצאת היום בתוך ממשלת ישראל, בתוך צה"ל, בתוך השב"כ, ובקרוב עלולה לחדור עמוק למערכת המשפט שלנו.
זהו פרויקט אסטרטגי ושיטתי, המתקדם לפי תוכנית. נציגיו שולטים בצמתים מרכזיים של כוח המדינה: משרד האוצר, המנהל האזרחי, חלקים נרחבים ממערך המשטרה בגדה המערבית, והשפעה גוברת בתוך הצבא ובמערכת הביטחון. הם אינם צריכים להפיל את המדינה מבחוץ. הם מרוקנים אותה מבפנים.
והם מתקדמים כל הזמן, ומצליחים. עשרות יישובים פלסטינים כבר נעקרו. מאות מאחזים והתנחלויות חדשות הוקמו או הורחבו. ושליטת המתנחלים התפשטה על שטחים נרחבים בגדה המערבית באמצעות מאחזים, חוות, כבישים, אזורי ביטחון, תשתיות, הפחדה ואלימות ישירה. יותר ויותר אדמות נתפסות באלימות ומועברות לשליטתם, בעוד שהציבור הישראלי כמעט ואינו מבחין במה שקורה.
כך הם מביסים אותנו.
כאשר פלסטינים מותקפים והמדינה אינה מגנה עליהם, ישראל משתנה. כאשר חיילים מגנים על מתנחלים בזמן שהמתנחלים משתוללים, ישראל משתנה. כאשר שרים מצדיקים אלימות זו, מתנצלים עליה או מעודדים אותה, ישראל משתנה.
וכאשר המדינה מחברת התנחלויות ומאחזים – אפילו אלה הבלתי חוקיים על פי החוק הישראלי עצמו – למים, חשמל, כבישים והגנה ביטחונית, ישראל משתנה. וכאשר החוק מיושם באופן שונה על יהודים ופלסטינים, הדמוקרטיה מתרוקנת מבפנים.
ישראל אינה יכולה להישאר דמוקרטית בעודה סובלת אלימות המבוצעת בשם היהדות ובשם ארץ היהודים. ומדינה יהודית אינה יכולה להישאר יהודית מבחינה מוסרית בעודה מאפשרת ליהודים להטיל טרור על עם אחר. וחברה חופשית אינה יכולה להישאר חופשית כאשר קיצונים אלימים מורשים לשלוט באמצעות פחד, רק בגלל שאלימותם משרתת מטרה אידיאולוגית רחבה יותר.
עלינו להיות ברורים: התנגדות למתנחלים אלימים אינה עמדה אנטי-ישראלית. זוהי מעשה נאמנות לישראל. והגנה על פלסטינים מול טרור המתנחלים אינה רק עניין פלסטיני. זוהי הכרח דמוקרטי ישראלי. וזהו גם הכרח יהודי, שכן יהדות ההופכת לכלי לשליטה, נקמה ועליונות אינה היהדות המסוגלת להקים בית לאומי מוסרי לעם היהודי.
הסכסוך היום אינו רק בין ישראלים לפלסטינים. זהו גם סכסוך בין שתי תפיסות של ישראל. תפיסה דמוקרטית, יהודית, ליברלית, פלורליסטית, הומנית ומחויבת לשלטון החוק. ותפיסה אחרת משיחית, עליונותית, סמכותנית ואלימה. התפיסה הראשונה מבינה שזכות ההגדרה העצמית היהודית חייבת להיות משולבת באחריות מוסרית. ואילו השנייה מאמינה שכוח יהודי מבטל את זכויותיהם של אחרים.
פוליטיקאים ימניים קיצוניים ושלוחיהם המתנחלים האלימים יודעים היטב על מה הם נלחמים. הם מאורגנים, נחושים ומוגנים. יש להם אידיאולוגיה, אסטרטגיה, הנהגה פוליטית, רבנים המעניקים למעשיהם שפה דתית, שרים הפותחים בפניהם את שערי המדינה, וצבא שלעיתים קרובות מגן עליהם במקום להרתיע אותם. הם אינם מחכים לאישור מהרוב הישראלי. הם מתקדמים.
ומה איתנו? רוב הישראלים רוצים שקט. אנחנו רוצים לחיות את חיינו, לגדל את ילדינו, להתאושש מההלם, ולהימנע מעוד קרב פנימי. רבים מאיתנו מדברים על הרצון לאחדות. ורבים מאיתנו אינם רואים מה קורה בגבעות ובואדיות של הגדה המערבית. ורבים מעדיפים לא לראות. חלקנו אומרים לעצמנו שהדבר רחוק, או שהוא נוגע רק לפלסטינים, או שהצבא והמשטרה יודעים מה הם עושים.
אבל שתיקה אינה ניטרליות. שתיקה היא כניעה.
בעוד שרובנו מפנים את מבטנו, מיעוט נחוש מעצב מחדש את ארצנו. ובעוד שאנחנו הישראלים מתווכחים על פוליטיקה כרגיל, מלחמה זו מתנהלת כמעט ללא כל התנגדות מצד אלה שאומרים שאכפת להם מעתידה הדמוקרטי של ישראל.
השאלה היא האם אנו מבינים מה אנו מפסידים.
אנו מפסידים את שלטון החוק. אנו מפסידים את הסמכות המוסרית של הצבא. אנו מפסידים את האפשרות לשלום בעתיד. אנו מפסידים את מעמדנו בעולם. אנו מפסידים את היהדות המושתתת על כבוד האדם. ואנו מפסידים את ישראל שהבטיחה שוויון לכל אזרחיה וחתרה לשלום עם שכנותיה.
אם לא נעצור אותם, הפלסטינים ימשיכו לסבול תחילה. אבל ישראל – ישראל הדמוקרטית, ישראל הליברלית, ישראל הנדיבה, ישראל שעדיין יש לה סיכוי לחיות בשלום עם שכנותיה – עלולה להיות הקורבן האחרון.
זו מלחמה. והגיע הזמן שהישראלים הדמוקרטים יבינו שאנחנו כבר נמצאים בה.
ד"ר גרשון בסקין הוא יו"ר משותף של ברית שתי המדינות, ומנהל המזרח התיכון בארגון הקהילות הבינלאומיות.
שתף את דעתך
אנחנו במלחמה