במהלך סדנה שאורגנה על ידי "מסראת" לדיון בספר "הקשרים של החשיבה הפלסטינית"... אחמד עזם: הנכבה המתמשכת, הפילוג, הירידה בעבודה הקולקטיבית והחזונות הלאומיים המאוחדים העמיקו את משבר החשיבה הפלסטינית

אל-בירה - "אל-קודס" דוט קום - ד"ר אחמד ג'מיל עזם, המפקח על הספר "הקשרים של החשיבה הפלסטינית בפוליטיקה, בתרבות, בתקשורת, בכלכלה ובחינוך", הדגיש כי הבנת השינויים בדפוסי החשיבה הפלסטינית מהווה כניסה חיונית לבנייה מחדש של העבודה הקולקטיבית הפלסטינית וחיזוק החשיבה הביקורתית, וציין כי חקר המוח הפלסטיני ושינוייו אינו יכול להתבצע במנותק מההקשר הפוליטי, התרבותי, התקשורתי, הכלכלי והחינוכי שבתוכו הוא עוצב.

דברים אלו נאמרו במהלך סדנה שאורגנה על ידי המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ואסטרטגיה "מסראת" להצגה ודיון בספר שיצא לאור במסגרת תוכנית חקר דפוסי החשיבה הפלסטינית שמבצע המרכז. עזם הציג את מתודולוגיית הספר ואת התיזות המרכזיות שלו, תוך התמקדות מיוחדת בפרק שהכין על שינויים בתקשורת הפלסטינית תחת הכותרת "מפלסטין שלנו לקבוצות הוואטסאפ".

עזם הסביר כי התיזה המרכזית שממנה יוצא הספר היא שחשיבה ביקורתית, כמיומנות חשיבה גבוהה, דורשת רמה גבוהה של יציבות פוליטית וחברתית, בעוד שהעם הפלסטיני חי במצב של "נכבה מתמשכת" המתבטאת בגלים עוקבים של תוקפנות ישראלית ובהלם קולקטיבי וקמפיינים של התנגדות נגדית הנלווים לה. עם זאת, הוא הדגיש כי המשך ההלם אינו מבטל את האפשרות לבנות או לפתח חשיבה ביקורתית, תוך ציון יכולתם של הפלסטינים להתגבר על ההלם הראשון של הנכבה, ולייצר מבנה אינטלקטואלי קולקטיבי במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים של המאה הקודמת, באמצעות גיבוש תפיסה כוללת של הזהות הלאומית והמבנה החברתי והפוליטי, הנתמכת על ידי מוסדות ומוצרים תרבותיים וחינוכיים פעילים.

הוא הוסיף כי הפלסטינים, למרות הצלחתם בשלבים היסטוריים מסוימים בבניית פרויקט אינטלקטואלי וקולקטיבי מגובש, חסרו בתחנות רבות מאוחרות יותר את היכולת לתרגל חשיבה ביקורתית ואובייקטיבית, כתוצאה מגורמים פנימיים וחיצוניים משולבים, שהבולטים שבהם הם המשך ההתקפה החיצונית, הפילוג הפוליטי הפנימי, הירידה בקיומה של חזון פוליטי המסוגל להגיב לשינויים המהירים, בנוסף להשפעות העמוקות של הגלובליזציה, שינויים טכנולוגיים, והתפשטות הכוח והנתונים הגדולים.

עזם סקר את תכני פרקי הספר שעסקו בדפוסי החשיבה הפלסטינית בתחומי הפוליטיקה, התרבות, התקשורת, הכלכלה והחינוך, והסביר כי חקר מגזרים אלו יחד מאפשר הבנה עמוקה יותר של מסלולי התגבשות המוח הפלסטיני ושינוייו ההיסטוריים והעכשוויים.

בהצגתו את הפרק העוסק בתקשורת, עזם עקב אחר התפתחות התקשורת הפלסטינית מאז הופעת המגזין "פלסטין שלנו" בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, דרך העיתונות הפלגנית ותקשורת אש"ף במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה הקודמת, ועד לשינויים הרדיקליים שחלו בזירת התקשורת הפלסטינית עם עליית המדיה החברתית ויישומי התקשורת האישית, כמו "פייסבוק" ו"אינסטגרם", ויישומי ההודעות כמו "וואטסאפ", במקביל להתפשטות ערוצי הלוויין הערביים והשפעתם על הציבור הפלסטיני.

הוא ציין כי אחת ההשערות המרכזיות הנדונות בפרק היא שהתקשורת הפלסטינית נוצרה בעיקרה ככלי לשמירה על הקשרים הפוליטיים והחברתיים בין הפלסטינים, ולהבטחת המשך התקשורת ביניהם למרות הפיזור הגיאוגרפי, וחיזוק תחושת השייכות שלהם לקבוצה פוליטית ולאומית אחת. כמו כן, מוסדות התקשורת הפלסטיניים נתפסו כחלק מכלי המאבק הלאומי והשחרור, מה שהוביל לחפיפה בין תפקידי העבודה הפוליטית, הארגונית והתקשורתית, כך שמוסדות התקשורת הפכו לעיתים קרובות להרחבה של העבודה הפוליטית ולחזית שלה, וזה נמשך עשרות שנים.

עזם הדגיש כי התקשורת מהווה אחד הכלים החשובים ביותר לבניית המוח הקולקטיבי הפלסטיני ועיצוב שינויי הזהות הלאומית, והסביר כי חקר התפתחות מוסדות התקשורת הפלסטיניים, ודפוסי ניהולם, מימונם, בעלותם וקהל היעד שלהם, מאפשר הבנה של השינויים העמוקים שחלו בדפוסי החשיבה הפלסטיניים עצמם.

הוא הוסיף כי התקשורת והתוצר התרבותי יכולים להוות נקודת מוצא להבנה וניתוח של ההקשרים הפוליטיים והחברתיים הפלסטיניים השונים, אך השגת תוצאות מעשיות דורשת מעבר משלב האבחון לשלב הדיאלוג החברתי הרחב סביב תוצאות מחקרים אלו, ולאחר מכן פיתוחם והפיכתם למסמכי מדיניות מומחים לכל מגזר, באופן שיסייע להתגבר על מצב הפילוג, הפיצול, הכישלון והמחלוקות הפנימיות, ולעבור מהיגיון ניהול משברים והפחתת הפסדים להיגיון של עבודה לאומית קולקטיבית המבוססת על תוכניות משותפות המקובלות על קבוצות שונות, מקבלי החלטות ומיישמי מדיניות ועד לציבור הרחב.

עזם סיכם כי אחת המסקנות הבולטות של הספר היא שמשבר החשיבה הפלסטינית החמיר באופן ניכר בעשורים האחרונים, עם ירידה בניסיונות החשיבה הקולקטיבית הביקורתית והשיטתית, כתוצאה מהיעדר עבודה קולקטיבית וחזונות לאומיים מאוחדים וברורים, וכישלון מוסדות החינוך בין לחצי אג'נדות בינלאומיות ותנועות איגודים וזכויות אדם, בנוסף לירידה במשאבים, המשך הפילוג הפוליטי, הסלמת התקפת הכיבוש, ושיבוש המוסדות הלאומיים המאוחדים, כולל אש"ף והמועצה המחוקקת הנבחרת, כמו גם ירידת תפקיד האידיאולוגיה, מה שתרם להנצחת מצב של משבר כרוני במגזרים שונים, והשתקף בהתפשטות תחושות חוסר אונים, ייאוש וחולשה ביכולת להתמודד עם ההלם העוקב באופן ביקורתי ומאורגן.