מפסולת בתים לים הפתוח.. אומני עזה מחזירים חיים לסירות דיג הרוסות

תחת גג צנוע של ניילון עבה על חוף העיר עזה, נשמעים קולות מקדחות חשמליות המכריזות על קרב הישרדות חדש שמנהלים אומני הרצועה. כאן, בהיעדר אמצעים, הפכה סדנה קטנה לכוורת שבה נגרים מנסים לבנות מחדש את מה שהרסה המלחמה הישראלית על ענף הדיג, תוך שימוש בכלים ששחקה עבודה מתמדת ולוחות עץ שאינם דומים לאלה שהיו רגילים אליהם בעבר.

תעשייה זו אינה מסתמכת כיום על חומרים מיובאים או עצים יקרים, אלא כולה על מה שמכונת המלחמה משאירה אחריה כהריסות. הפועלים אוספים שרידי דלתות וחלונות מתחת להריסות הבתים ההרוסים, ומעצבים אותם מחדש כדי שיהפכו למבנים של סירות קטנות, בניסיון לשבור את המצור המונע כניסת חומר 'פיברגלס' ועצים המיועדים לייצור ספינות.

מוסטפא מקדאד, אומן בן שישים שבילה את חייו במקצוע זה, עומד וצופה בדייקנות בקימורי העץ מעל המבנים הכחולים. מקדאד מסביר כי המקצוע שירש מאבותיו עומד כיום בפני מבחניו הקשים ביותר, שכן הוא נאלץ להשתמש ב'מטר מדידה' על חתיכות עץ שיום אחד היו חלק מחדרי שינה או כניסות לבתים, כדי להפוך אותן ל'חגורה' הנושאת את הסירה מעל הגלים.

מקדאד מתאר את המראה כשחזר מהעקירה כמזעזע, שכן מצא את אגן הנמל כבית קברות לסירות שטבעו או הפכו להריסות מפוזרות על החול. לדייגים לא נותרה ברירה אלא שיקום או ייצור פרימיטיבי, מסלול קשה הדורש מאמץ כפול בהיעדר חשמל ועלויות תפעול ידני גבוהות.

הסבל מוכפל עם המחסור החמור בחומרי גלם, כאשר האומנים מציינים כי מלאי סיבי הזכוכית (פיברגלס) עומד להיגמר לחלוטין. מחסור זה העלה את מחירי החומרים הזמינים לרמות שיא, מה שהפך את חלום בעלות על סירה חדשה לבלתי מושג עבור רוב הדייגים שאיבדו את כל רכושם במהלך ההפצצות המתמשכות.

הדייג מוסא אבו ג'יאב הוא אחד מאלה הצופים בסירותיהם הנבנות בדאגה ותקווה רבה, לאחר שסירותיו נשרפו בים הפתוח מאז הימים הראשונים למלחמה. אבו ג'יאב נאלץ ללוות כסף ולאסוף כספים מכל עבר כדי לממן את עלות הסירה החדשה, תוך שהוא מדגיש כי החזרה לים היא הדרך היחידה לפרנס את משפחתו הגדולה.

המספרים חושפים קפיצות מחירים מטורפות; לוח עץ שנמכר ב-10 שקלים לפני המלחמה, מחירו הגיע היום ל-200 שקלים. עלייה זו אינה נובעת מאיכות החומר, אלא מנדירותו וקשיי הוצאתו מבין ההריסות והכנתו כדי שיהיה ראוי להפלגה שוב בסביבה ימית קשה.

האתגרים אינם נעצרים בגבולות הסדנה, אלא מתרחבים לים הפתוח שבו הכיבוש מטיל הגבלות חמורות המונעות מדייגים לחרוג ממרחק של קילומטר אחד. כמו כן, הכיבוש אוסר על שימוש במנועים, מה שמאלץ את הדייגים להסתמך על משוטים ידניים במסעות דיג מסוכנים ותחת איום ירי ישיר.

מקורות בשטח דיווחו כי ענף הדיג בעזה ספג מכה קשה, כאשר ייצור הדגים היומי ירד מכ-20 טון לפני המלחמה ל-10 טון בלבד בחודש. ירידה חדה זו משקפת את היקף ההרס שפקד את התשתית של ענף חיוני זה המפרנס אלפי משפחות פלסטיניות.

הדיווחים מצביעים על כך שיותר מ-232 דייגים נהרגו מירי הכיבוש מאז תחילת התוקפנות, בעוד מאות אחרים נפצעו ונעצרו. התקפות שיטתיות אלו נועדו לרוקן את הים מיושביו ולהרוס את אמצעי המחיה הבסיסי של תושבי הרצועה החופית, בתוך שתיקה בינלאומית לגבי הפרות יומיומיות אלו.

בתוך הסדנה, הפועלים ממשיכים לגרד משטחי פיברגלס ולתקוע מסמרים ברשת מורכבת של תומכות עץ המהוות את עמוד השדרה של הסירה. כל מסמר שנתקע מייצג אתגר למדיניות הסגר, וכל סירה שבנייתה הושלמה היא מסר של עמידה המאשר שעזה מסוגלת למחזר את הרסיה כדי ליצור ממנו כלי חיים.

גורמים בוועדות הדייגים מאשרים כי הכיבוש הרס כ-96 כלי שיט גדולים שהיוו את עמוד השדרה של כלכלת הדגים בעזה. וכיום, הדייגים מסתמכים על 'חסקות' קטנות ואמצעים פרימיטיביים שאינם מספיקים כדי להשביע רעב בתוך הצורך הדחוף לספק מזון לאוכלוסייה הנצורה.

המשך סגירת המעברים מאיים על היעלמות מקצוע בניית הסירות לחלוטין, שכן הכיבוש מונע כניסת הכלים והחלקים הפשוטים ביותר הדרושים לתחזוקה. האומנים מזהירים כי ניצול מה שנותר מחומרים מאוחסנים יביא לעצירה מוחלטת של הסדנאות, מה שישאיר אלפי דייגים ללא אמצעי לעסוק במקצועם היחיד.

למרות כל התנאים הללו, מראה הסירות הכחולות היוצאות מתחת לגג הניילון לכיוון החוף נשאר סימן לרצון הפלסטיני. אלו סירות שנולדו מתוך ההריסות, נושאות סיפורים של בתים שנהרסו ודייגים המסרבים להיכנע, מהמרים על חתיכות עץ שעוצבו מחדש כדי להפליג איתם לעבר אופק חדש.

העץ שאנו משתמשים בו היום הוא שרידי הריסות הבתים ההרוסים; אנו לוקחים את הדלתות והחלונות כדי ליצור מהם 'עמוד שדרה' לסירות המחזירות את הדייגים לפרנסתם.