בין הצבעונים והיסמין השחוט: מדוע בוחרים גולים לעודד את 'האחר' במגרשים?

מגרשי הכדורגל במערב הופכים לבמה להצגת זהויות מותנות, כאשר אזרחות אינה ניתנת לשחקנים ממוצא מהגר כזכות נצחית, אלא כמטבע שערכו משתנה עם כל שריקת שופט. כאשר שחקן מנצח, הוא נחגג כמודל להצלחת השתלבות, אך הוא הופך ל'זר' ברגע הכישלון.

משקיפים רואים שהזירה הספורטיבית מתהפכת בקור קטלני בכישלון הראשון; ברגע שהכדור מאבד את דרכו לשער, הדרכון האירופי מתאדה ממסכי הניתוח. השחקן נתפס בעיני הקהל הזועם כסתם מהגר שאיבד את התהילה, כאילו הישגי העבר היו רק אשליה חולפת בזיכרון האוהדים.

ב-26 ביוני, העיניים נשואות לעבר המפגש הצפוי בין הולנד לתוניסיה, משחק הנושא בחובו ממדים החורגים מהמגרש הירוק. נבחרת תוניסיה נכנסת למשחק כשהיא כבדה מצלקות תבוסות קודמות, שהבולטת שבהן נגרמה על ידי שחקן בעל דם תוניסאי ושם מוכר.

יאסין אל-עיארי, הצעיר שלבש את חולצת שבדיה, היה זה שהוביל את הטבח הכדורגלני נגד תוניסיה כשכבש שערים מכריעים. האירוניה לא הייתה רק בתוצאה, אלא בשתיקה שאפפה את השחקן לאחר הכיבוש, כאילו הוא מספר את סיפור המולדות שאותן מאבדים בניהן פעמיים.

אירועי ספורט אלה התרחשו במקביל לתמונה סמלית ששטפה את פלטפורמות המדיה החברתית, ששילבה את פניו של האופוזיציונר התוניסאי הגולה יאסין אל-עיארי עם גופו של השחקן השבדי. המסר נראה כפול; מכה פוליטית מהגלות, ואחרת ספורטיבית מאחורי קו האמצע, ושניהם פגעו באותה מטרה.

במישור אחר, משבר נבחרת איראן בארצות הברית בולט כהוכחה לחדירת הפוליטיקה לספורט. הקבוצה התמודדה עם קשיים בירוקרטיים רבים, החל ממניעת ויזות ועד הטלת מחנות מבודדים, מה שגרם לשחקנים לגרור אחריהם את משקל הסכסוכים הבינלאומיים שלא יצרו.

מקורות דיווחו כי צדק לא צריך לאבד את משמעותו גם כשמדובר ביריבים פוליטיים, שכן עוול נשאר עוול. הכנסת ספורטאים למאבקי כוח ונקמה פוליטית פוגעת במהות רוח הספורט שאמורה לחרוג מגבולות מדינות ומאבקי משטרים.

הזירה הספורטיבית העולמית נראית לעיתים כמו הצגה תיאטרלית המתקיימת על חורבות משברים, כאשר עקרונות משמשים כסיסמאות עונתיות הנשלפות בעת הצורך ומוסתרות כאשר הן מתנגשות עם אינטרסים. סתירה זו באה לידי ביטוי ברור ביחס לסוגיות זכויות אדם בין טורניר אחד למשנהו בהתאם למדינה המארחת.

בהשוואת מונדיאל קטאר לטורנירים המתקיימים באמריקה, בולטת צביעות ברורה בשיח התקשורתי המערבי. בעוד ששיעורי מוסר ניתנו מדי יום בדוחא, אנו מוצאים שתיקה חשודה כלפי מניעת כניסת אוהדים ועיתונאים אפריקאים מעבר לגבולות ארה"ב עקב מורכבות הוויזות.

יש המתארים מצב זה כ'לובן מוכתם', כאשר זכויות אדם הופכות למצרך יוקרה שדגליו מונפים רק כדי לזייף את האמת או לשרת אג'נדות מסוימות. כפל הסטנדרטים בעולם הספורט מזהם את טוהר התחרות והופך אותה לכלי לשליטה תרבותית ופוליטית.

בחזרה לעניין התוניסאי, רבים זוכרים את תנופת מהפכת היסמין שזרחה מסידי בוזיד כדי להעניק תקווה לחירות. אך תקווה זו התנגשה במציאות פוליטית חדשה מאז צעדי יולי 2021, שחלקם רואים בהם הפיכה על המסלול הדמוקרטי וחזרה להידוק אחיזת הפרט במדינה.

שבר פוליטי זה יצר תחושת ניכור בקרב תוניסאים רבים בחו"ל, שמוצאים כעת במדינות הגירה מקלט לחירות שהם חסרים במולדתם. מכאן נובע הפיצול הרגשי בעידוד נבחרות לאומיות, הנחשבות לעיתים כחזית למשטר.

במפגש בין הולנד לתוניסיה, יש הבוחרים להזדהות עם ה'צבעונים' ההולנדים לא מתוך הכחשת המקור, אלא כמחאה על מציאות היסמין השחוט. זהו רגע כואב שבו אדם נאלץ לבחור בין ארץ הלידה לארץ האזרחות והחירות שאימצה אותו בשנות הגלות.

כדורגל יישאר שפה עולמית, אך ב-26 ביוני הוא יהיה עבור רבים מבחן נאמנות ועקרונות. ועד שהמולדת תשוב לאיתנה ולדמוקרטיה שלה, ההזדהות תישאר מושהית, והלבבות יישארו תלויים בין זיכרון המקומות והצלת הנפשות בארצות זרות.

אתה בננו כל עוד רגלך מרעידה את הרשת, ואתה הזר המנודה ברגע שהמזל מפנה לך עורף.