עזה: האדם קודם כל והאדמה נשארת

מה שלא ראיתם אחרי השבעה באוקטובר ברצועת עזה, עלול להיות אכזרי יותר; שכן אנשים חיים כעת את אחד הרגעים ההומניטריים הקשים ביותר בהיסטוריה פלסטינית עמוסה בכאבים מזה 78 שנים.

מרחוק, אולי הצופה יעבור במהירות מול המסך הכחול, נדהם ממראה שנראה רגיל: פתיחת מסעדה, או חנות, או אולם אירועים שוקק מוזיקה, אך מראות אלו, ככל שייראו מלאי חיים, אינם יכולים להחזיר את השמחה ללב כלה שהובלה לבדה על עגלה רתומה לחמור, כדי להתחיל את חייה באוהל שאינו דומה לבית, כאילו היא עוברת מציפייה לאובדן, ומחולשה לחולשה.

השאלה על מצבה של עזה כבר אינה דורשת דו"ח כלכלי או מדדים מורכבים; די להביט בפנים, העוני כבר אינו מספר לאחר שעבר את גבולות הסטטיסטיקה, אלא הפך לאורח חיים כפוי, והאבטלה כבר אינה משבר חולף, אלא תיאור כללי של דור שלם שמחכה למשהו שאינו יודע את שמו.

היוצא מעזה כאילו נולד מחדש, ואילו היושב בה מנהל משא ומתן על יומו על המינימום של החיים; בתפילה ובתחנונים: הו אוהב, הו אוהב, רחמיך, הו בעל הכס המפואר.

בעזה היום, איש אינו חי כפי שהיה, אך כולם מנסים להיאחז במה שנותר מאנושיותם, וכאן טמון כל הסיפור; שכן הקשה ביותר במלחמה אינו רק ההרס, אלא שהיא דוחפת את האדם לבלות את כל יומו בחיפוש אחר דברים שהיו פעם פרטים רגילים: מזון, תרופות, מים ראויים לשתייה, דרך בטוחה, בית שלא יזדעזע מהחדשות, חדר, וכרית.

הו בעלי האושר, לאחר שהריבונות נעלמה, נותרה רק המתנה ארוכה הנושאת שם אחד: תקווה.

ובפינה אחרת של המתנה זו, המחלה מתישה את גופה של אמל, בעוד היא עומדת בתור הכולל כעשרים אלף חולים הנושאים דוחות הפניה מדרגה ראשונה בהמתנה לנסיעה לטיפול, תחת כותרת אחת: הצילו אם ואל תעזבו את עומר, אך המוות האיטי רודף אחר חלומותיהם הפשוטים; הזכות לטיפול רפואי.

אלה הם החיים כאן; מוות פתאומי בתוך האוהלים, גם אם פרטי הכאב שונים.

ועם תום החורף הכבד, הקיץ הלוהט דפק על דלתות האוהלים, והימים הפכו לעונה אחת ששמה המתנה.

שום דבר לא משתנה מלבד התקוות התלויות במשא ומתן ובמאמצי המתווכים; אולי הם ייצרו הבדל שיחזיר ללבבות העקורים משהו מהשמחה, ויקל את החושך מעל השרידים מתחת להריסות, וימנע את התרחבות האובדן מעבר לכך… בקו הצהוב הזה שאינו רחוק מהמים הכחולים, הנשימה היחידה של עזה מערבה.

אולי מה שמונח על השולחן קשה, אך בעיני הנפגעים הוא פחות קשה ממה שנכפה על האדמה, והרעיון שחוזר על עצמו כל יום נשאר: האדם קודם כל… והאדמה נשארת.