החרדה גברה בקרב החוגים הביטחוניים והפוליטיים בתל אביב עם התקרבות מועד החתימה הרשמית על הבנות חדשות בין וושינגטון לטהראן. משקיפים רואים בהסכם זה משאיר את מדינת הכיבוש מול שאלות אסטרטגיות מורכבות ללא תשובות ברורות, במיוחד בנוגע לגורל תוכנית הגרעין האיראנית והאורניום המועשר שטרם פורק.
קולונל (בדימוס) אלדד שביט מהמודיעין הצבאי, סבר כי מה שייחתם ביום שישי אינו הסכם היסטורי במובן המקיף, אלא מוצא פוליטי שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ זקוק לו. שביט הסביר כי טראמפ שואף לעצור את שחיקת האנרגיה והלחצים הפוליטיים הפנימיים על ידי הצגת הבנות אלו כהישג דיפלומטי אישי שלו.
ההערכות מצביעות על כך שתקופת שישים הימים שהוקצתה למשא ומתן עלולה להפוך למנגנון התמהמהות איראני במטרה לשמר את ההישגים הנוכחיים. לאור הכרזתו של טראמפ על הצלחת דרכו, הוא יתקשה מאוד לחזור לאופציית המלחמה הכוללת, מה שעלול למנוע מישראל את הכיסוי האמריקאי הדרוש לכל פעולה צבאית רחבת היקף בעתיד הקרוב.
למרות התיאום המבצעי הגבוה שהתגלה בין הצבאות האמריקאי והישראלי בתקופה האחרונה, הפער בלט בבירור בחזון הפוליטי לסיום הסכסוך. בעוד שתל אביב שאפה לתרגם את עליונותה הצבאית לשינוי אסטרטגי שיחליש את איראן באופן יסודי, התמקד הבית הלבן באבטחת נתיבי המים, פתיחת מצר הורמוז והקלת הנטל הכלכלי.
ההתפתחויות האחרונות הראו כי ארצות הברית היא הצד בעל הסמכות לקבוע את תקרת הפעולות הצבאיות ואת מועד הפסקת האש. ההנהגה הישראלית גילתה כי יכולתה לתקוף את העומק האיראני נותרה כפופה לחזון האמריקאי למה שמכונה 'היום שאחרי', מה שצמצם את שאיפות ההכרעה הצבאית שנתניהו קרא להן.
התקיפה הישראלית בפרבר הדרומי של ביירות היוותה נקודת מפנה בשפת השיח בין בעלות הברית, כאשר טראמפ ראה בה ניסיון לערער את דרכו הדיפלומטית. חוסר שביעות רצון זה בא לידי ביטוי בהצהרות חריגות מצד הנשיא האמריקאי כלפי נתניהו, שתיאר אותו כאיש 'קשה עורף' ודרש ממנו להפגין יותר הכרת תודה על התמיכה האמריקאית.
מקורות יודעי דבר מאשרים כי הברית האישית בין טראמפ לנתניהו אינה מספיקה עוד כדי להתגבר על ניגוד האינטרסים החריף בשלב זה. טראמפ, שמגלה נכונות לתמוך בישראל צבאית, לא יהסס להפעיל לחצים פומביים ובוטים אם ירגיש שמהלכים ישראליים מאיימים על 'תמונת הניצחון' שהוא משווק לציבור האמריקאי.
שינוי זה מהווה פעמון אזהרה לממסד הישראלי שהימר זמן רב על חופש פעולה מוחלט תחת ממשל רפובליקני. התברר כי ההתקרבות לטראמפ אינה מעניקה צ'ק פתוח לפעולה נגד מתקנים אסטרטגיים איראניים, במיוחד אם הדבר עומד בניגוד להסכמים שנחתמו בחסות וושינגטון.
אזורית, הלחצים הצבאיים לא הובילו לקריסת המשטר האיראני או לפירוק יכולותיו הגרעיניות כפי שתל אביב קיוותה. נהפוך הוא, אנליסטים רואים כי טהראן הצליחה לעמוד בלחצים ולקבל ויתורים כלכליים חשובים, תוך שמירה על קלפי מיקוח אסטרטגיים כמו השליטה על מצר הורמוז שהוכיח את יעילותו ככלי לסחיטת הכלכלה העולמית.
מדינות האזור רואות כי וושינגטון, למרות כוחה הצבאי העצום, חסרה את הרצון הפוליטי לנהל מלחמות ארוכות טווח להשגת ניצחון מוחלט. תובנה זו דחפה בירות אזוריות רבות לבחון מחדש את חשבונותיהן ולחזור לשולחן המשא ומתן עם טהראן, בהתחשב בה כשחקן שלא ניתן להדיר מהמשוואה הפוליטית גם לאחר שספגה מכות קשות.
הדאגה הגדולה ביותר של הכיבוש כיום היא צמצום 'חופש הפעולה' נגד נכסים איראניים, שכן כל תקיפה של בכירים או מתקנים תיחשב כפעולת חבלה נגד הישגי הבית הלבן. מגבלה פוליטית זו מתרחבת גם לזירה הלבנונית, כאשר כל פעולה נגד חיזבאללה תהיה כפופה לקריטריונים של שמירה על ההבנות הגדולות עם איראן.
בבחינה ביקורתית של מדיניות החוץ הישראלית, נראה כי ההימור המלא על המחנה הרפובליקני הוביל לשחיקת היחסים עם הדמוקרטים והשכבות הליברליות. וכיום, עם התרחבות הפער עם טראמפ עצמו, ישראל מוצאת את עצמה עם טווח תמרון צר מאוד במסדרונות קבלת ההחלטות בבירה האמריקאית וושינגטון.
המסקנה אליה הגיעו המומחים היא שכוח צבאי עליון לא היה תחליף מוצלח לאסטרטגיה פוליטית ברורה לסיום המלחמה. בעוד שישראל יצאה מהעימות עם יכולות מבצעיות יוצאות דופן, היא מצאה את עצמה במצב פוליטי מורכב יותר ותלותי בהחלטה האמריקאית ממה שהייתה לפני תחילת ההסלמה.
מצב התסכול השורר משקף את מציאות התלות המוחלטת בוושינגטון בשלום ובמלחמה כאחד. ולמרות הניסיונות להיראות ככוח עצמאי, בוטות הלחצים שהפעיל טראמפ הזכירה שוב להנהגה הישראלית את גבולות כוחה מול רצון בעלת הברית הגדולה והיחידה.
ישראל יוצאת ממערכה זו חזקה יותר צבאית, אך מוגבלת יותר פוליטית, וגילתה כי וושינגטון היא זו שקובעת מתי לעצור ומהו הניצחון.
שתף את דעתך
אכזבה בתל אביב: הסכם טראמפ-איראן מצמצם את טריז המהלכים הישראלי