לאחרונה גברו הביקורות הישראליות על אופן ניהול ממשלת הכיבוש את תיק היחסים עם ארצות הברית, כאשר משקיפים רואים כי תל אביב מיצתה את הונה הפוליטי בסל אחד עם וושינגטון. מקורות אנליטיים דיווחו כי ישראל חסרה כיום כלי השפעה יעילים כתוצאה מקשר אורגני זה עם גורם פוליטי ספציפי.
בהקשר זה, פרופסור משה כהן אליהו ציין כי המדיניות הישראלית כלפי איראן חשפה פערים אסטרטגיים גדולים, במיוחד לאחר האכזבה מכמה כיוונים אמריקאים. הוא הדגיש כי הלקח שנלמד הוא הצורך לא למשכן את הביטחון הלאומי הישראלי לאדם אחד או למחנה פוליטי מסוים בבית הלבן.
בנימין נתניהו הצליח במשך שנים לתמרן במסדרונות המערכת הפוליטית האמריקאית, תוך ניצול תמיכת הרפובליקנים והקונגרס כדי להתמודד עם לחצי ממשל אובמה הקודם. אולם, מצב זה השתנה באופן דרמטי בשנים האחרונות לאחר הימור יתר על זרם אחד, מה שהוביל להתנגשות שקטה עם מרכזי כוח אחרים.
קריאות פוליטיות מבהירות כי ההימור על חזרתו של דונלד טראמפ העניק לישראל תחושה כוזבת של חופש פעולה מוחלט, אך המציאות הוכיחה כי האינטרסים הלאומיים של המדינות הם המניע העיקרי ולא יחסים אישיים. עם שונות אינטרסים אלה, החלו להופיע פערים עמוקים גם עם החברים הקרובים ביותר בוושינגטון.
נסיגה זו התרחשה במקביל להידרדרות ניכרת ביחסי ישראל עם מגזרים רחבים בתוך המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, בנוסף לפילוגים פנימיים במחנה הרפובליקני עצמו. פיצול זה הקשה על תל אביב לשמור על הקונצנזוס הדו-מפלגתי ממנו נהנתה במשך עשורים ארוכים.
במישור הבינלאומי, המלחמה הארוכה והמתמשכת החלישה את מעמדה של ישראל ביבשת אירופה וברבות ממדינות העולם המערבי, מה שיצר בידוד דיפלומטי גובר. מומחים רואים בנסיגה זו בעיה אסטרטגית הדורשת הערכה מחדש מקיפה של מערכת ניהול הסיכונים הפוליטיים.
הקריאות הנוכחיות מדגישות כי הברית עם וושינגטון תישאר אבן יסוד, אך היא לא צריכה להיות האפשרות היחידה העומדת בפני מקבל ההחלטות הישראלי. הנדרש הוא בניית רשת ביטחון בינלאומית שתבטיח את המשכיות התמרון הפוליטי במקרה של משברים פתאומיים עם הממשל האמריקאי.
הודו בולטת כאחת השותפות האסטרטגיות החשובות המוצעות, בהתחשב בכך שהיא מעצמה עולה החולקת עם ישראל אתגרים ביטחוניים, טכנולוגיים וכלכליים דומים. העמקת השותפות עם ניו דלהי עשויה לספק לתל אביב משקל בינלאומי שיאזן לחצים מערביים אפשריים בעתיד.
החזון החדש כולל גם את הצורך לחזק את הבריתות האזוריות הקיימות עם מדינות כמו יוון וקפריסין באגן מזרח הים התיכון, ואזרבייג'ן בצפון. בריתות אלה נועדו ליצור חגורת ביטחון ופוליטית שתתמוך באינטרסים הישראליים הרחק מהמטריה האמריקאית המסורתית.
באזור המפרץ וקרן אפריקה, איחוד האמירויות הערביות ואתיופיה בולטות כעמודי תווך אסטרטגיה התרחבותית זו, כאשר ישראל שואפת לבסס את נוכחותה באמצעות הסכמים כלכליים וביטחוניים. המטרה היא להפוך יחסים אלה לשותפויות בנות קיימא שאינן מושפעות מתנודות פוליטיות גדולות.
בתוך סוריה, הניתוחים מציעים בניית ערוצי תקשורת עם מיעוטים אתניים ודתיים שאינטרסיהם עשויים להצטלב עם ישראל, כמו הכורדים והדרוזים. תומכי גישה זו רואים כי קשרים אלה עשויים לתרום לריסון כוחות רדיקליים ולחיזוק היציבות האזורית.
חזון זה קורא לישראל להשתחרר מתפיסת 'הווילה בג'ונגל' המציגה אותה כישות מבודדת מסביבתה, ולהשתלב עמוק יותר במרקם האזור. זיהוי שותפים בעלי אינטרסים משותפים הוא הדרך היחידה לשבור את הבידוד האזורי והבינלאומי המוטל כיום.
מודל קטאר מוצג כדוגמה לאופן בניית השפעה בינלאומית רחבה באמצעות 'כוח רך', השקעות וקשרים תרבותיים, למרות גודלה הגיאוגרפי הקטן. אנליסטים דורשים מישראל להשקיע בהשפעה תרבותית וטכנולוגית כדי לבסס את מעמדה ככוח אזורי שאינו תלוי רק בעליונות צבאית.
לסיכום, גיוון הסיכונים נשאר המפתח העיקרי לגמישות אסטרטגית במדיניות החוץ הישראלית בשלב הבא. ההסתמכות הבלעדית על וושינגטון הפכה לנטל שתל אביב עלולה שלא לעמוד בו אם המגמות הנוכחיות במדיניות הבינלאומית יימשכו.
בעולם הפיננסים, משקיע אחראי אינו מרכז את כל נכסיו במניה אחת, ומדינות אינן יוצאות מן הכלל, שכן עליהן לבנות רשת של שותפויות כדי שאף משבר בתחום כלשהו לא יהפוך למשבר עולמי.
שתף את דעתך
קריאות ישראליות לגיוון בריתות בינלאומיות כדי להתמודד עם שחיקת התמיכה האמריקאית