הנדסת תודעה: כיצד הופך הרצון למצוינות לדלק לנאציזם ולציונות?

הנפש האנושית נולדת עם רעב אינסטינקטיבי למודעות עצמית ולצורך בהכרה בערך, צמא קיומי המקביל לצורך במזון ובשתייה. כאשר הפרט אינו מצליח להשיג את ייחודו באמצעות הישג אמיתי, מתערבים מהנדסי התודעה כדי להציע תעודות ייחוד קולקטיביות חינם, המבוססות על שושלות יוחסין ותפארת עבר במקום ההווה הבעייתי.

תעשייה זו מבוססת על ניצול שברים קיומיים, כאשר המוח האנושי נוטה בזמני מצוקה לנפח יתרונות עצמיים ולעוות את האחר כדי לשקם את הדימוי הסדוק. פיצוי נרקיסיסטי זה הופך את הקורבן המחפש צדק למתנשא המבצע גזענות בשם ייחוד גנטי או היסטורי מדומיין וחסר בסיס.

התקופה הנאצית היא הדוגמה הבולטת ביותר להפיכת הרעב להכרה למכונת הרס המוני, תוך ניצול השפלת גרמניה לאחר חוזה ורסאי והקריסה הכלכלית. היטלר וגבלס לא הציגו תוכניות פיתוח ריאליות, אלא הזריקו לתודעה הקולקטיבית אידיאולוגיה של טוהר ארי שהעניקה לאזרח המרוסק תחושה של ריבונות קוסמית ללא מאמץ.

המכונה הנאצית הצליחה לייצר את 'האדם הכלי', דפוס התנהגות שבו הפרט מתנתק ממצפונו הטבעי והופך לחלק ממכונת הרג המוני. אנשים אלה לא היו מפלצות מלידה, אלא צעירים רגילים שהתעמולה שכנעה אותם שרחמים על אחרים 'נחותים' הם בגידה חמורה בטוהר המולדת ובזכויותיה.

ליל הבדולח בשנת 1938 ראה את השכנים וחברי הלימוד הופכים למחריבים השורפים כנסיות וחנויות מתוך דחף של 'טיהור החברה'. מחקרים היסטוריים מאשרים כי יחידות המשטרה שביצעו הוצאות להורג איומות בפולין הורכבו מאנשים רגילים שביצעו רצח ביום וכתבו מכתבים מלאי אהבה למשפחותיהם בלילה.

הדפוס השני בהנדסה זו הוא 'המוח הכפוף', המוותר מרצונו על זכותו לבחון בתמורה לוודאות אידיאולוגית המרוממת אותו מעל כולם. הדבר בא לידי ביטוי בשריפת הספרים בשנת 1933, כאשר ההמונים התחרו בהשמדת כרכים אינטלקטואליים מחשש לכל קול שיפגע באגדות המגנות עליהם מפני קור הנחיתות.

'הנפש השברירית' היא תוצאה של נרמול החברה לאדישות רגשית והקפאת רגשות אנושיים כלפי סבלם של אחרים. מוות מוסרי זה הגיע עד כדי קבלת תוכנית 'המתת חסד' לחולים ובעלי צרכים מיוחדים מקרב הגרמנים עצמם, בטענה שהם נטל על הגזע הנבחר שיש להגן עליו.

המעגל נסגר עם ייצור 'הישות הפונקציונלית', כאשר מוסדות המדינה הופכים לגלגלי שיניים קרים במכונה בירוקרטית המעניקה קדושה לפשע. בוועידת ואנזה, טכנוקרטים ורופאים דנו בלוגיסטיקה של השמדת מיליונים בקור רוח מנהלי מוחלט, וראו בהצלחתם בארגון רכבות המוות הוכחה לנאמנות מקצועית ולנאמנות לאומה.

מצד שני, הציונות מייצגת את היישום המודרני של פגם פסיכולוגי זה, באמצעות שילוב ייחוד מטאפיזי עם עוול היסטורי הנובע מרדיפות אירופיות. מהנדסי התודעה הציונית קלטו שבר זה כדי לנסח סימפוניה של ייחוד בלעדי המעניקה לחסידיהם תחושה של עליונות מבנית על חשבון תושבי הארץ המקוריים.

הציונות הפכה את מושג 'העם הנבחר' ממשמעות רוחנית לשטר קניין פוליטי וגיאוגרפי, מה שהכשיר את עקירת האחר תחת הסיסמה 'ארץ ללא עם'. מונופול זה על תפקיד הקורבן המוחלט העניק לחסידים חסינות מוסרית, כך שכל אלימות שהם מפעילים מסווגת כהגנה לגיטימית על 'הנווה המדבר הדמוקרטי' בלב הג'ונגל.

מכונה זו מאפשרת לאדם רגיל להפוך לכלי אלימות יומיומית נגד הפלסטינים, מוגן בוודאות הרואה בדם האבות הצדקה למחיקת החיים. העליונות המוסרית המעוצבת בקפידה הופכת את הפשע המתואר לחובה תרבותית, בדיוק כפי שעשה הנאציזם לפני שההיסטוריה, שאינה מרחמת על המתנשאים, מחקה אותו.

הניתוח ההשוואתי חושף כי הרצון למצוינות כאשר הוא ממוסד הופך למחלה מוסרית המשכנעת את החסידים שהם מעל 'הקטלוג האנושי' הכללי. וניתן לשבור מעגל זה רק על ידי הבנה שערך האדם נוצר על ידי צדקתו ותפוקתו בהווה, ולא על ידי אגדות גזעיות או דתיות הבנויות על גולגולות של אחרים.

ההתגלות הקוראנית מציעה את התרופה המכרעת לנרקיסיזם מרכזי זה, כאשר היא ניפצה את טענות הייחוד באומרה 'אלא אתם בני אדם ממה שברא'. האסלאם ניסח מחדש את קריטריון הייחוד כדי להעבירו מהריבועים ההכרחיים כמו דם וגזע לריבוע האחריות המוסרית האישית, יראת שמיים ומעשים טובים המועילים לאנושות.

הסונה הנבואית מחזקת חוקה עולמית זו על ידי הדגשתה כי 'אין עדיפות לערבי על פני לא-ערבי אלא ביראת שמיים', ומתארת את הגזענות כ'פגר מסריח'. ההצלה האמיתית מתחילה בדחיית כל אידיאולוגיה המעניקה עליונות מוסרית על חשבון אנושיותם של אחרים, ובבחירה בשוויון קיומי בין כל הברואים בפני מאזן הצדק.

השלטון אינו זקוק לעיוות ביולוגי של הפרט כדי שיבצע פשע, אלא מספיק לו להגדיר אותו מחדש מבחינה מוסרית כדי שהאכזריות תהפוך להקרבה ודיכוי האחר לאצילות לאומית.