בהשוואת המסמך "פירוק חמאס מנשקו" של קובי מיכאלי לשני המסמכים הקודמים ("אחרי איראן: העברת המיקוד לעזה" והמסמך "היום שאחרי בעזה" או מודל האזורים הירוקים והאדומים) של החוקרים דיקל ואפר, אנו מוצאים שהם אינם סותרים, אלא מייצגים רמה שונה של חשיבה אסטרטגית. ניתן לסכם את ההבדלים כדלקמן:
הנושא | מסמך "אחרי איראן" | מסמך "האזורים הירוקים והאדומים" | מסמך "פירוק חמאס מנשקו" ---|---|---|--- השאלה המרכזית | מה ישראל עושה עכשיו לאחר סיום העימות עם איראן? | כיצד תנוהל עזה במהלך תקופת המעבר? | כיצד נמנע מחמאס לחזור ככוח צבאי? אופק: זמן | קצר עד בינוני | בינוני | ארוך טווח. מיקוד: | יציאה ממצב השחיקה | בניית מערכת שלטון חלופית | הנדסה מחדש של הסביבה הפוליטית והביטחונית. הסוגיה המרכזית: | עצירת הקיפאון הנוכחי | ניהול עזה בפועל | מונופול על הנשק ומניעת התחמשות מחדש.
הבדל מהותי ראשון: הגדרת הבעיה במסמך "אחרי איראן", הבעיה היא: המשך המלחמה ללא אסטרטגיית יציאה. המסמך מבקר את המצב הקיים וטוען שישראל הגיעה לנקודה של תשואה צבאית פוחתת. במסמך "פירוק חמאס מנשקו", הבעיה שונה: גם אם המלחמה תיפסק, כיצד נמנע מחמאס לחזור? כלומר, הדיון עובר מסיום המלחמה לצורת המערכת שתיווצר אחריה.
הבדל שני: העמדה כלפי חמאס מסמך "אחרי איראן" מציאותי יותר כלפי המצב הנוכחי. הוא מניח שחמאס לא ייעלם מיד. לכן הוא מציע: * הכלה הדרגתית. צמצום ההשפעה. תחרות פוליטית וניהולית עם התנועה. מסמך "פירוק חמאס מנשקו" נוקשה יותר. הוא מציב קו אדום ברור: אסור שיישאר אגף צבאי עצמאי כלשהו לחמאס. התנועה יכולה להישאר פוליטית או חברתית לפי תרחישים מסוימים, אך אינה יכולה להחזיק בנשק. כאן מופיעה ההשוואה החוזרת ונשנית למודל חיזבאללה בלבנון, שהמסמך רואה בו כישלון שאסור לחזור עליו.
הבדל שלישי: תפקיד הרשות הפלסטינית. במסמך "אחרי איראן" הרשות היא מרכיב בפתרון. אך היא: חלשה. זקוקה לרפורמה. אינה יכולה לחזור מיד. לכן מדובר על ממשל מעבר פלסטיני רחב יותר. במסמך "פירוק חמאס מנשקו" הרשות הופכת למרכזית יותר. מכיוון שהמטרה הסופית היא: רשות פלסטינית אחת שתחזיק במונופול על הנשק. כלומר, המסמך רואה ברשות כלי הכרחי להשגת פירוק הנשק.
הבדל רביעי: תפקיד המדינות הערביות ב"אחרי איראן", המדינות הערביות הן גורם מסייע. ב"פירוק חמאס מנשקו" המדינות הערביות הן חלק מהותי מהתוכנית. במיוחד: סעודיה. מצרים. איחוד האמירויות. ירדן. מכיוון שהן, לפי המסמך, מספקות: לגיטימציה פוליטית. מימון. פיקוח על שיקום. לחץ על הצדדים הפלסטיניים.
הבדל חמישי: הממד האינטלקטואלי זה אולי ההבדל החשוב ביותר. מסמך "אחרי איראן" מתמקד ב: ביטחון. ניהול. שיקום. ממשל. מסמך "פירוק חמאס מנשקו" מוסיף ממד חדש: "דה-חמאסיזציה" או פירוק הסביבה שיצרה את חמאס. ולכן הוא מדבר על: תוכניות לימודים. תקשורת. מוסדות דת. חברה אזרחית. כלומר, הוא אינו מסתפק בפירוק הנשק, אלא מכוון למבנה הפוליטי והחברתי המאפשר את חזרת התנועה או הופעת גרסה חדשה שלה.
המסקנה החשובה ביותר: אם נחבר את שלושת המסמכים ברצף אחד, הם נראים כחלקים מתוכנית משולבת בתוך מעגלי חשיבה ביטחוניים ישראליים מסוימים:
שלב ראשון (מסמך אחרי איראן) עצור את מצב השחיקה וחפש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה.
שלב שני (מסמך האזורים הירוקים והאדומים) בנה מערכת שלטון חלופית הדרגתית בעזה והתחל בשיקום מחוץ לשליטת חמאס.
שלב שלישי (מסמך פירוק חמאס מנשקו) השתמש במערכת החדשה הזו כדי להסיר את מונופול חמאס על הנשק ולמנוע את חזרתו ככוח צבאי או כרשות שלטונית.
לכן ניתן לומר ששני המסמכים הראשונים מתמקדים בניהול עזה לאחר המלחמה, בעוד שמסמך "פירוק חמאס מנשקו" מתמקד בעיצוב מחדש של מאזן הכוחות הפלסטיני הפנימי בטווח הארוך, כך שחמאס לא יחזור להיות שחקן צבאי דומיננטי גם אם תישאר לו נוכחות פוליטית או חברתית.
שתף את דעתך
קריאה בשני המסמכים "אחרי איראן" ו"היום שאחרי בעזה"