בין לחצי הכלכלה והימורי הביטחון.. האם טורקיה תכריע את חזרתה המלאה למחנה המערבי?

מדיניות החוץ הטורקית עדה לאחרונה לשינוי הדרגתי המאשר מחדש את חשיבות שותפותה ההיסטורית עם המחנה המערבי, וזאת לאחר שנים של ניסיונות לאזן בין מוסקבה לוושינגטון. החוקרת גונול טול רואה בניתוח שפורסם במגזין 'פוריין אפיירס' כי מגמה חדשה זו אינה רק תמרון פוליטי, אלא תוצאה של לחצים כלכליים, ביטחוניים וגיאופוליטיים שאילצו את אנקרה להעריך מחדש את מיצובה האסטרטגי.

היסטורית, מעמדה של טורקיה בתוך המערכת המערבית התבסס מאז אמצע המאה העשרים באמצעות הצטרפותה למועצת אירופה וברית נאט"ו. עם זאת, עליית מפלגת הצדק והפיתוח לשלטון בשנת 2002 פתחה שלב חדש של חתירה ל'עצמאות אסטרטגית', שהתבטאה בהרחבת הקשרים עם רוסיה בתחומי האנרגיה והביטחון, מה שעורר את חמתם של בעלות הברית המסורתיות במערב.

הפרדוקס הגדול ביחסים הטורקיים-רוסיים החל ממשבר הפלת המטוס הרוסי בשנת 2015, אז חשה אנקרה אכזבה מתגובת נאט"ו ומנסיגת סוללות ה'פטריוט'. תחושה זו של חוסר ודאות כלפי בעלות הברית דחפה את הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן לשיקום היחסים עם ולדימיר פוטין, שהגיעו עד לעסקת מערכת ה'S-400' השנויה במחלוקת, אשר גרמה להרחקת טורקיה מתוכנית מטוסי ה'F-35'.

הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022 חשפה את מורכבות המסלול הזה, כאשר אנקרה ניסתה לשחק תפקיד מתווך תוך אספקת מל"טים לקייב וסגירת המצרים. במקביל, טורקיה הפכה לעורק כלכלי עבור מוסקבה בכך שסירבה להצטרף לסנקציות המערביות, מה שהעלה את היקף הסחר בין שתי המדינות לרמות שיא שעלו על 60 מיליארד דולר.

מגזר האנרגיה הוא אחד מכלי ההשפעה הרוסיים הבולטים בטורקיה, במיוחד עם פרויקט תחנת הכוח הגרעינית 'אקויו' המנוהלת על ידי חברת 'רוסאטום'. תלות אנרגטית זו העניקה למוסקבה השפעה ארוכת טווח בתוך תשתית חיונית למדינה חברה בנאט"ו, וזה היווה מקור לדאגה מתמדת לבירות המערביות שצפו בהתקרבות הטורקית-רוסית בזהירות רבה.

המעבר למערב החל להתגבש בבירור עם החמרת המשברים הכלכליים הפנימיים בטורקיה לפני הבחירות של 2023, כאשר המדינה סבלה מאינפלציה מופרזת וקריסת ערך המטבע. אסון רעידת האדמה בפברואר 2023 הגביר את הנטל הכלכלי, מה שהפך את המשך המתיחות עם השותפים המסחריים המערביים, ובראשם האיחוד האירופי, לאופציה יקרה ובלתי בת קיימא.

במסגרת שינוי המיצוב הכלכלי, אנקרה נקטה בצעדים מעשיים להחזרת אמון המשקיעים הבינלאומיים באמצעות מינוי מומחים כלכליים הידועים בגישתם המסורתית. במקביל, התרחשה תנועה רצינית לצמצום התלות בגז הרוסי, באמצעות גיוון מקורות והתכוונות לייבוא גז טבעי נוזלי מארצות הברית באמצעות חוזים ארוכי טווח.

במישור הגיאופוליטי, נפילת משטר אסד בסוריה בסוף 2024 תרמה להפחתת הצורך של טורקיה בתיווך הרוסי שהיה חיוני לניהול התיק הסורי. שינוי זה בשטח, יחד עם נסיגת הכוחות האמריקאים מאזורים בצפון סוריה, הסיר מכשולים מרכזיים שהרעילו את היחסים בין אנקרה לוושינגטון במשך שנים רבות.

ההתפתחויות הצבאיות באזור, במיוחד העימותים הרקטיים הקשורים לאיראן, הדגישו מחדש את חשיבות המטריה ההגנתית של ברית נאט"ו עבור טורקיה. מערכות הברית הוכיחו את יעילותן בהגנה על המרחב האווירי הטורקי, בעוד שמערכת ה'S-400' הרוסית נותרה מושבתת, מה שעורר שאלות פנימיות לגבי הכדאיות האסטרטגית של הסתמכות על נשק רוסי.

מקורות מצביעים על כך שהשיתוף פעולה הצבאי עם נאט"ו חזר לתנופה ניכרת, כאשר חודשו המשא ומתן בנוגע למערכות הגנה אווירית אירופיות מתקדמות. כמו כן, גרמניה החלה לחזק את נוכחותה הצבאית בטורקיה באמצעות פריסת סוללות פטריוט נוספות, באיתות ברור על הפשרת הקרח ביחסי הביטחון בין אנקרה לברלין.

טורקיה מתכננת כעת להעמיק את שילובה הצבאי בברית באמצעות הקמת חיל רב-לאומי עד שנת 2028, והשתתפות פעילה בביטחון הים השחור. מהלכים אלה משקפים את רצונה של אנקרה להחזיר לעצמה את תפקידה כעמוד תווך מרכזי באגף המזרחי של נאט"ו, הרחק ממדיניות הצירים שנקטה בעשור האחרון.

מנגד, מוסקבה רואה בדאגה גוברת את ההסטה הטורקית הזו לכיוון המערב, מה שמסביר את היעדר ביקורים רמי דרג של פוטין באנקרה מזה שנים. פקידים טורקים הפכו ליותר גלויים בביקורתם על המדיניות הרוסית, תוך מתן תמיכה פומבית לשאיפותיה של אוקראינה להצטרף לברית נאט"ו.

למרות התקרבות זו למערב, נראה שטורקיה לא תוותר לחלוטין על שאיפתה לנהל מדיניות חוץ עצמאית, אך היא החלה להבין את גבולות התמרון. האינטרסים הכלכליים הקשורים לשווקים המערביים, והצורך בטכנולוגיה ביטחונית מתקדמת, מחייבים את מקבלי ההחלטות הטורקים להישאר במסלול המערבי כדי להבטיח את יציבות המדינה.

הניתוח הגיע למסקנה כי ניסיון השנים האחרונות הוכיח שבניית חלופה אסטרטגית מלאה באמצעות רוסיה הייתה כרוכה בסיכונים ולא הספיקה כדי לענות על צרכיה הגדולים של טורקיה. בהתבסס על כך, אנקרה מוצאת את עצמה היום חוזרת ל'נקודת ההתחלה' ביחסיה עם המערב, מונעת על ידי פרגמטיזם פוליטי המציב את הביטחון הלאומי והשגשוג הכלכלי מעל סיסמאות אידיאולוגיות.

ניסיונותיו של הנשיא ארדואן לבנות איזון עצמאי בין המזרח למערב התנגשו בסופו של דבר עם מציאות הכלכלה והביטחון, מה שדחף את אנקרה להתקרב מחדש לברית נאט"ו.