במלאת שנה למותו של אל-כואכבי... מדוע מדינת הביטחון נשארת מכשול בפני מעבר לדמוקרטיה?

יום השנה למותו של ההוגה הסורי עבד אל-רחמן אל-כואכבי פותח מחדש את פצעי השאלות התלויות ועומדות בנוגע לטבע השלטון בעולם הערבי. למעלה ממאה שנה לאחר מותו, שאלתו המהותית על טבעה של העריצות עדיין כופה את עצמה על המציאות הסורית והערבית, העמוסה במלחמות ובקריסות מוסדיות.

הבעיה שהעלה אל-כואכבי לא הייתה קשורה לאישיות השליט או לזהותו, אלא למבנה הפוליטי המאפשר הפיכת השלטון לכלי לדיכוי החברה במקום לארגונה. שינוי זה הופך את המדינה למסגרת החוששת מאזרחיה, מה שמוביל לשחיקת האמון ההדדי ולהפיכת המרחב הציבורי לזירת שליטה ופיקוח קפדניים.

אל-כואכבי ראה בעריצות מערכת כוללת החורגת מגבולות הפעולה הפוליטית ומשפיעה על המדע, הדת והמוסר, כאשר הפחד הופך לאורח חיים יומיומי. בסביבה זו, השתיקה הופכת לאמצעי היחיד להישרדות אישית, מה שמשתק את יכולת החברה לפעולה קולקטיבית או להשפעה על קבלת ההחלטות הלאומיות.

אם נשליך את הגותו של אל-כואכבי על המציאות הסורית העכשווית, נגלה שהמשבר אינו טמון רק בצורת המשטר, אלא בעומק היחסים בין המדינה לאזרח. במשך עשורים רבים, תפקיד האדם כשותף נדחק לשוליים, והוא הפך לנושא בלבד לניהול ביטחוני ולפיקוח סטטיסטי, הרחק מכל פעילות פוליטית.

הסכנה של 'מדינת הביטחון' מתבטאת ביכולתה לשחזר את עצמה גם לאחר שינוי סיסמאות או אליטות פוליטיות שלטוניות. הבעיה מתחילה כאשר השלטון רואה בהשתתפות העם איום על לגיטימיותו, מה שדוחף אותו להרחיב את סמכויות מנגנוני הפיקוח על חשבון המוסדות האזרחיים והייצוגיים.

בהקשר זה, הגותו של אל-כואכבי נפגשת עם תזותיו של מאלכ בן נבי, שחקר את התנאים הפסיכולוגיים והחברתיים ההופכים חברות לפגיעות לשליטה. היעדר תנאי פעילות אצל האזרח מקל על שחזור דפוסי עריצות ישנים בשמות וכותרות חדשים החסרים מהות דמוקרטית.

כאן בולטת תפיסתה של ההוגה גאיאטרי ספיבק לגבי יכולת ה'נתין' לדבר, סוגיה הנוגעת לליבת מדינת הביטחון המייצרת אזרח שותק. השלטון במערכות אלו מדבר תמיד בשם העם, ומפקיע את קולו לטובת אידיאולוגיות ואליטות הטוענות לייצגו, בעוד הן מדירות אותו מהמציאות.

עלי עזת בייגוביץ' הציג ממד מוסרי לסוגיה על ידי קשירה הדוקה בין חירות לאחריות אישית וקולקטיבית. מדינה חופשית, לדעתו, אינה מבוססת רק על טקסטים משפטיים, אלא דורשת קיומו של אדם בעל אומץ לביקורת ולשאילת שאלות ולשאת בתוצאות בחירותיו הפוליטיות.

המעבר האמיתי מעריצות לחירות אינו מתרחש רק על ידי החלפת פנים בפסגת הפירמידה הפוליטית, אלא על ידי שינוי התרבות הפוליטית השלטת. זה דורש בניית יחסים חדשים המבוססים על אמון במקום פחד, ועל שותפות במקום תלות מוחלטת במרכזי הכוח הביטחוניים.

האתגר העומד בפני הסורים כיום הוא כיצד לבנות מוסדות המסוגלים למנוע את חזרת העריצות בצורותיה המרובות והחדשניות. לא ניתן להשיג זאת ללא השבת המרחב הציבורי והפעלת תפקיד האזרח כמרכיב חיוני בפיקוח על השלטון ובבקרת סמכויותיו באמצעות כלים חוקתיים ומשפטיים יעילים.

הניסיונות המרים הוכיחו כי הפלת משטרים אינה בהכרח אומרת נפילת העריצות אם תנאי ייצורה נשארים קיימים במבנה החברה והמדינה. המוסדות החדשים נשארים שבריריים אלא אם כן הם נתמכים על ידי תרבות פוליטית המאמינה בזכות למחלוקת ומקדישה את עקרון חילופי השלטון השלום, הרחק מההיגיון של כוחניות.

שאלתו של אל-כואכבי נשארת פתוחה בפני הדורות הנוכחיים: האם ניתן לבנות מדינה הרואה באדם שותף אמיתי ולא רק נתין מציית? התשובה דורשת מאמץ קולקטיבי החורג מהצעות תיאורטיות לעבר פרקטיקות מעשיות המחזירות את הכבוד לאזרחות כעמוד התווך העיקרי לכל יציבות פוליטית בת קיימא.

היציאה ממורשת הפחד הארוכה דורשת אומץ בביקורת עצמית ובביקורת על המורשת הפוליטית שנתנה לגיטימציה להתפשטות הביטחונית על חשבון זכויות האזרח. ללא בחינה מקיפה זו, האזור ימשיך להסתובב במעגל קסמים של שינוי שמות תוך שמירה על מהות השלטון המוחלט.

לסיכום, יום השנה לאל-כואכבי אינו רק שיחזור היסטורי, אלא קריאה להשלמת פרויקט הרנסנס שהחל לפני מאה ורבע שנים. זוהי משימה של דור השואף לנסח חוזה חברתי חדש המבטיח את כבוד האדם והופך את החברה למקור היחיד והלגיטימי לכל סמכות פוליטית.

העריצות אינה משחיתה רק את הפוליטיקה, אלא גם את המדע, הדת, המוסר והיחסים החברתיים, עד שהפחד הופך לחלק מחיי היומיום.