המבוי הסתום של טראמפ במפרץ: מלחמה ללא מוצא ומשא ומתן תקוע תחת עול הנפט

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מוצא את עצמו היום מול מציאות מרה של הבטחותיו הכושלות לסיים את הסכסוך עם איראן. לאחר שהכריז ב-23 במאי האחרון על הסכם היסטורי קרוב, התותחים עדיין מדברים במקום הדיפלומטים. המציאות בשטח מצביעה על המשך חילופי אש קבועים בין הכוחות האמריקאים והאיראנים, מה שמעמיד את אמינות הממשל האמריקאי למבחן מול דעת הקהל המקומית והבינלאומית.

ההסלמה הצבאית קיבלה תפנית מסוכנת בשבוע שעבר, כאשר תקיפת מל"ט איראני כוונה לשדה התעופה הבינלאומי של כווית, וגרמה נזק כבד למתקן החיוני. העניין לא נעצר כאן, וביום ראשון האחרון שיגרה איראן טילים בליסטיים לעבר מדינת הכיבוש, שהגיבה במהירות צבאית, מה שהגביר את ההתלקחות בחזיתות האזוריות המקושרות.

בלב המשבר הזה, בולט סגירת מצר הורמוז כנשק הכלכלי המסוכן ביותר שטהראן משתמשת בו, כאשר תנועת המעבר בו נעצרה כמעט לחלוטין למעט נתיבים מוגבלים ביותר. סגירה זו מאיימת על עורק החיים של כ-20 אחוז מאספקת הנפט העולמית, מה שגרם לאנליסטים להזהיר מפני קפיצה היסטורית במחירים שעשויה להגיע לחבית של 150 דולר אם החסימה תימשך עד יולי הבא.

מבחינה פנימית, טראמפ מתמודד עם לחצים מצד האגף הניצי במפלגה הרפובליקנית, כאשר שר החוץ לשעבר מייק פומפאו הוביל קמפיין ביקורת נגד התנאים שהודלפו מההסכם המוצע. פומפאו ראה בהגשת ויתורים כספיים לטהראן חזרה על 'חטא' הסכם 2015 שחתם ברק אובמה, הסכם שטראמפ לעג לו וכינה אותו חלש ומביש.

תגובת הבית הלבן לביקורת זו הייתה חריפה מפיו של מנהל התקשורת סטיבן צ'ונג, שתקף את פומפאו בפומבי, בטענה שהוא אינו מבין דבר באמנות המשא ומתן השקט. עם זאת, נראה שלחצים ימניים אלה נשאו פרי, כאשר טראמפ חזר בו מהצעתו הראשונית והגיש הצעה נגדית קשוחה יותר, מה שהוביל להקפאת המשא ומתן הנוכחי ולמבוי סתום.

הדרישות האיראניות נראות בלתי אפשריות עבור ממשל טראמפ, כאשר טהראן מתנה את שחרורם המיידי של 12 מיליארד דולר מנכסיה המוקפאים בתמורה לפתיחה מחדש של מצר הורמוז. היא גם דורשת 12 מיליארד דולר נוספים כמחווה של רצון טוב במהלך תקופת משא ומתן של שישים יום לדיון בתיק הגרעין שלה, מה שמעמיד את טראמפ במצב מביך מול בסיס הבוחרים שלו שהבטיח לו 'לחץ מקסימלי'.

טראמפ נמנע באופן ברור מכל מעורבות צבאית קרקעית רחבת היקף, ומנמק זאת ברצונו לא לחזור על הניסיון הכושל של ג'ימי קרטר להציל בני ערובה בשנת 1980. זהירות זו משקפת את רצון הנשיא להימנע מ'אבק גרעיני' ומהעלויות האנושיות והפוליטיות של מלחמות פתוחות, אך יחד עם זאת משאירה אותו תקוע במצב קיים המאופיין בשחיקה מתמשכת ללא אופק לפתרון.

בניסיון לברוח מהמציאות, טראמפ פונה לעיתים למרחב הווירטואלי, שם פרסם שוב ושוב פוסטים המדמיינים כניעה איראנית מלאה וחתימה על מסמכי 'ניצחון מזהיר'. משאלות אלו מתנגשות עם מציאות בשטח המוכיחה כי העוצמה האווירית העדיפה של ארצות הברית ומדינת הכיבוש לא הצליחה עד כה לאלץ את המשטר האיראני להיכנע לתנאים האמריקאים הקיצוניים.

ניתוחים מצביעים על כך שטראמפ מתמודד עם אותה דילמה שעמדה בפני נשיאים קודמים בווייטנאם ובאפגניסטן, והיא שעליונות צבאית אינה בהכרח ניצחון פוליטי. המשטר האיראני רואה בסכסוך זה קרב קיומי, מה שמעניק לו יכולת רבה יותר לספוג מכות וסבלנות אסטרטגית, ביישום האמרה 'לכם יש את השעות ולנו יש את הזמן'.

הכלכלה האמריקאית עדיין מראה עמידות, במיוחד בשוק המניות, מה שמעניק לטראמפ מרווח תמרון וקידום הצלחותיו הכלכליות למרות הכישלון הצבאי. אך עמידות זו מאוימת בקריסה אם יימשך דלדול עתודות הנפט העולמיות, כאשר מוסד 'אוקספורד אקונומיקס' מזהיר כי היכולת לעמוד בסגירת המצר מוגבלת בזמן קצר מאוד.

טראמפ הכניס את עצמו לפינה צרה בדרישתו ל'כניעה ללא תנאי' מאיראן, בעודו משתמש בכלים צבאיים מוגבלים שאינם מספיקים לשינוי משטרים. סתירה זו בין מטרות שאפתניות לאמצעים זמינים העניקה לטהראן הזדמנות לשלוט בזירה העולמית באמצעות שליטה בזרימת האנרגיה, והפיכת חבית הנפט לכלי לחץ פוליטי בינלאומי.

מומחים רואים שהתרחיש הטוב ביותר שטראמפ יכול לשאוף אליו כעת הוא חזרה לנקודת ההתחלה, כלומר קבלת תנאים דומים להסכם אובמה שממנו נסוג. מוצא זה ידרוש תשלום סכומי כסף עצומים תחת שמות שונים, וזה עשוי להיות מתואר כ'נסיגה היקרה ביותר' בקריירה הפוליטית של טראמפ, שכן הוא ייאלץ לקנות יציבות במחיר יקר.

הניסיון הקשה במפרץ עשוי לגרום לנשיא ארה"ב לשקול מחדש את כדאיות פתיחת מלחמות חדשות או התערבות בסכסוכים מורכבים במזרח התיכון. מלחמות שמתחילות כ'הרפתקאות קצרות' הופכות לעיתים קרובות לשחיקה ארוכת טווח, במיוחד כאשר היריב מתמודד עם איום קיומי הגורם לו להיות מוכן להקריב הכל בתמורה להישרדות.

בסופו של דבר, השאלה נשארת תלויה באוויר מי יצעק ראשון בעימות זה, שכן בעוד טראמפ מהמר על כוחו הכלכלי ויכולתו לקדם, איראן מהמרת על גורם הזמן והגיאוגרפיה. והתוצאה הבלתי נמנעת עד כה היא שהעולם משלם את מחיר הסכסוך הזה מביטחונו האנרגטי ויציבותו האזורית, בציפייה לעסקה שאולי לא תגיע בקרוב.

מלחמה אינה רק פעולת תקיפה, ובה לא בהכרח מנצח מי שיש לו את המספר הגדול ביותר של פצצות, שכן הרצון חשוב יותר מהנשק.