מתחת להריסות מחנה אל-שאטי.. ילדי עזה חוטפים את שמחת החג משיני המלחמה

ביום השלישי של עיד אל-אדחא המבורך, הפך מחנה הפליטים אל-שאטי, ממערב לעיר עזה, לזירת אתגר והתעקשות על החיים. בעוד עמודי העשן עדיין התמררו מהריסות גושי המגורים שנפגעו לאחרונה בהפצצה ישראלית, התקיימה פעילות בידור פשוטה תחת הכותרת 'החג שלנו הוא עמידה איתנה.. והניצחון שלנו הוא הבטחה'.

בתוך אחד מבתי הספר שהפכו למרכזי מחסה צפופים בעקורים, התאספו מאות ילדים סביב קבוצת ליצנים שניסו להעלות חיוך על פנים מותשות מפחד. הפעילות כללה משחקים צנועים ושירים עממיים, במראה שנראה כניסיון קולקטיבי לחטוף רגעים של שמחה מלב הטרגדיה המתמשכת.

מקורות בשטח דיווחו כי הילדים שהשתתפו בפעילות לבשו בגדי חג פשוטים ששרדו את ההפצצות והעקירה החוזרת ונשנית. המקורות הדגישו כי יוזמה זו הגיעה בתקופה שבה הרצועה חווה את אחד השלבים הקשים ביותר של המלחמה, כאשר המארגנים שואפים להבטיח שהקטנים לא יתמודדו עם זוועות התוקפנות לבדם ללא תמיכה מורלית.

מארגני הפעילות הסבירו כי המסר העיקרי שלהם טמון בהדגשת עמידותו של כל פינה בעזה, וציינו כי הכנסת שמחה ללבבות הקטנים הפכה לחובה מוסרית ולאומית. הם הוסיפו כי ילדי עזה נושאים משאות העולים על גילם, שכן ילדותם לא ידעה אלא קולות פיצוצים ומניעת הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר.

מצדם, הליצנים המשתתפים הביעו את קושי המשימה, והדגישו כי הילדים עדיין לא יצאו ממעגל התוקפנות הפסיכולוגית, שכן הם חיים את החג תחת איום מתמיד. הם הדגישו כי מה שחסר לילדים אלה חורג ממשחקים, הם זקוקים נואשות לביטחון, חינוך וסביבה טבעית שנשללו מהם על ידי הכיבוש במשך שנים רבות.

בפינות החגיגה, בלטו סיפורים אנושיים מרגשים, כאשר ילד קטן עמד וצפה בהופעות בעיניים עייפות, וכשנשאל על משאלתו, לא ביקש אלא הפסקת ההפצצות. גם הילדה סאלי אל-אדהם השתתפה בשירה, והביעה כי חג זה שונה מקודמיו במרירות האובדן, אך הפעילות החזירה להם חלק מהאושר הנעדר.

הפעילות כללה קטע שירה שהוצג על ידי ילדה מוכשרת, כאשר מילותיה חרגו מגילם הצעיר כדי לדבר על דם, דיכוי ומצור. הילדה הפנתה בשירה שאלות עצובות לעולם האסלאמי על שתיקתו כלפי סבל עזה, מה שעורר גל של השפעה שקטה בקרב המבוגרים שסבלם סוכם בשיר.

למרות פשטות האמצעים, פעילות זו במחנה אל-שאטי הפכה לצורה של התנגדות פסיכולוגית והתעקשות על הזכות לצחוק. זהו מסר ברור מעזה שילדיה, למרות האוהלים והזיכרונות הכואבים, עדיין מסוגלים לרוץ ולשיר בציפייה ליום שבו החג יחזור להיות כפי שהיה, נקי מקולות מטוסים ופיצוצים.

אני רק מקווה שההפצצות ייפסקו; אנחנו כבר לא מבקשים צעצועים או בגדים חדשים, אלא רק ביטחון.