מלחמת המונחים: כיצד התקשורת הבינלאומית מלבינה את תדמית הכיבוש?

מערכת התקשורת הבינלאומית מתמודדת עם ביקורת חריפה בשל אימוץ שפה עריכתית הנמנעת במפורש משימוש במונחים בעלי משמעות משפטית ומוסרית בתיאור ההפרות הישראליות בפלסטין. מוסדות עיתונאיים גדולים נוקטים בהחלפת מושגים כמו 'כיבוש' ו'פשעי מלחמה' בביטויים מעורפלים המטעים את דעת הקהל העולמית ומפחיתים מחומרת הסבל האנושי.

קריאות אנליטיות של שיח אמצעי תקשורת אלה מצביעות על שימוש מכוון במילים כמו 'מבצע צבאי' ו'פעולות ביטחוניות' במקום 'תוקפנות' או 'פלישה', מה שמשקף גישה המנוגדת למציאות ההיסטורית והמשפטית. סגנון זה תורם ל'הלבנת' תדמית הכיבוש המתמשך מאז 1948, והופך את הסוגיה מסכסוך שחרור ל'משבר' או 'סכסוך' גבולות בלבד.

במעקב עדכני אחר מגמות התקשורת האמריקאית, מקורות תקשורתיים תיארו את הסלמת ההתקפות על רצועת עזה כ'הרחבת פעולות צבאיות', בעוד שהעקירה הכפויה של האוכלוסייה תוארה כ'צווי פינוי'. מניפולציה מילולית זו שואפת לרוקן את המעשה הפלילי מהקשרו הכפוי ולתאר אותו כהליך ארגוני במסגרת מלחמתית לגיטימית.

דוחות פנימיים חשפו כי הנהלת ה'ניו יורק טיימס' הטילה צנזורה קפדנית על עיתונאיה כדי למנוע שימוש במונחים 'רצח עם' ו'טיהור אתני'. הנחיה עריכתית זו נועדה להגן על הנרטיב הישראלי ולמנוע הגעה של תיאורים משפטיים מדויקים שאומצו על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים לקורא המערבי.

מצידה, רשת ה'בי.בי.סי' המשיכה להשתמש בביטויים כמו 'השטחים שבשליטת ישראל' במקום 'השטחים הכבושים', מה שמהווה עקיפה של החוק הבינלאומי. בסיקוריה על גניבת אדמות בגדה המערבית, הרשת השתמשה במונחים כמו 'רכישה' ו'השתלטות', מה שמפחית מחומרת הפשע ומתאר אותו כסכסוך נדל"ן.

גם סוכנות הידיעות 'אסושיאייטד פרס' לא הייתה רחוקה מגישה זו, כאשר תיארה את פעולות הכיבוש לחיזוק שליטתו בגדה המערבית כ'פעולות שליטה' בלבד. ניסוחים אלה תורמים לנרמול קיומו של הכיבוש והפיכתו למציאות מנהלית מקובלת, הרחק מלהיות הפרה בוטה של הריבונות והזכויות הלאומיות הפלסטיניות.

מחקרים סטטיסטיים מדגישים פער עצום בשימוש במונח 'תגובה הדדית', כאשר הוא מועסק בכ-80% מהמקרים בשיח על התקפות ישראליות בתקשורת האמריקאית והבריטית. לעומת זאת, שיעור זה יורד לפחות מ-10% בטיפול בפעולות פלסטיניות, מה שמחזק את הרושם שישראל נמצאת במצב של הגנה עצמית מתמדת.

כמו כן, אמצעי התקשורת המערביים מאמצים אסטרטגיה של 'שוויון בין הקורבן לתליין' באמצעות חזרה על הביטוי 'שני הצדדים' בסיקוריהם החדשותיים. שיח זה מרמז על קיומו של איזון כוחות ולגיטימיות, ומתעלם מהמציאות המבנית של קיומו של כוח כיבוש צבאי חמוש היטב מול עם חסר הגנה הדורש את חירותו.

בנוגע למלחמת ההשמדה המתמשכת בעזה, המונח 'מלחמת ישראל וחמאס' מקודם באופן אינטנסיבי כדי לצמצם את הסכסוך לפלג פוליטי אחד. תיאור זה נועד לבודד את עזה מהקשרה הלאומי הפלסטיני הכולל, ומצדיק פגיעה באזרחים בתירוץ של לחימה בארגון ספציפי, תוך התעלמות מפגיעה בקיום הפלסטיני כולו.

הצגת תנועות ההתנגדות הפלסטיניות כצדדים מקבילים למדינה העברית בכוח ובאחריות מהווה הטעיה מכוונת של ההקשר ההיסטורי. ההתנגדות היא תוצר טבעי של הכיבוש על פי החוקים הבינלאומיים, אך התקשורת המערבית מתעקשת לתאר אותה כצד ב'מלחמה שווה' כדי להסתיר את מציאות הדיכוי השיטתי שמפעיל הכיבוש.

אמצעי תקשורת אלה ממשיכים לתאר את ישראל כ'דמוקרטיה היחידה' באזור, בעוד שהם מתארים את צבאה כ'כוח הגנה', תוך התעלמות משיא ההפרות שלה. שיח תעמולתי זה סותר את דוחות מומחי המשפט הבינלאומי המתארים את המעשים הישראליים כ'אפרטהייד' ו'טיהור אתני' מלאים.

סיקור מוטה זה עורר גלי זעם נרחבים, שהגיעו עד כדי צביעת חזיתות מטה תקשורת עולמיים בצבע אדום כסמל לדמם של הקורבנות שהשיח העיתונאי מתעלם מהם. מחאות אלה משקפות מודעות גוברת בקרב הציבור העולמי למידת מעורבותה של מכונת התקשורת בהעלמת עובדות ובזיוף התודעה הקולקטיבית.

התעלמות ממונחים כמו 'טבח', 'מצור' ו'השמדה' אינה רק כשל מקצועי, אלא החלטה עריכתית מחושבת שמטרתה להגן על אינטרסים פוליטיים. לדברי מקורות זכויות אדם, התנהגות תקשורתית זו הופכת את המוסדות הללו לשותפים בטיוח פשעים באמצעות מניעת זכותם של הקורבנות לשם הנכון לסבלם.

לסיכום, 'מלחמת המונחים' נשארת חלק בלתי נפרד מהמאבק הכולל על אדמת פלסטין, כאשר הנרטיב הציוני הנתמך על ידי המערב שואף למחוק את הזהות הלאומית. נראה כי שבירת המצור התקשורתי הזה דורשת מאמץ נגדי לכפות את המונחים המשפטיים וההיסטוריים הנכונים בזירות הבינלאומיות ובפלטפורמות הדיגיטליות החלופיות.

השימוש במונח 'תגובה הדדית' ב-79% מהסיקורים המערביים של פעולות ישראל נועד לרמוז כי תוקפנותה היא תגובה לגיטימית והכרחית.