שמונים ושמונה שנים חלפו מאז הקמת מה שמכונה מדינת הכיבוש, עשורים שבהם התנועה הציונית אימצה אסטרטגיה של רצח עם ועקירה בכפייה כדי לכפות מציאות של יהוד וחילוף. קיום הישות הזו התבסס על ביצוע טבח שיטתי כדי לגרש את הרוב המכריע של הפלסטינים מבתיהם ההיסטוריים ולשדוד את משאביהם.
רישומים היסטוריים מצביעים על כך שכנופיות ציוניות ביצעו לפחות 44 מעשי טבח בשנת 1948 לבדה, תחת תמיכה מוחלטת של שלטונות המנדט הבריטי. שיתוף פעולה זה הוביל לעקירת כ-850 אלף פלסטינים מאדמתם לפני אמצע מאי באותה שנה, במסגרת תוכנית טיהור אתני מחושבת היטב.
מנגד, המכונה הציונית פעלה למשוך מאות אלפי מתיישבים יהודים שיחליפו את בעלי האדמה, כאשר הכיבוש השתלט על 78% משטח פלסטין ההיסטורית. רכוש הפליטים ומשאבי הטבע של המולדת הפכו מאז למרכיבי ייצור חיוניים לחיזוק המבנה הכלכלי והכוח הצבאי של הכיבוש.
מלחמת הטיהור האתני החלה למעשה בנובמבר 1947, לאחר פרסום החלטת החלוקה של האו"ם, ונמשכה בעוצמה עד סוף המנדט הבריטי. למרות שהיהודים שלטו בפחות מ-6% מהאדמות עם עזיבת בריטניה, התמיכה הצבאית והלוגיסטית אפשרה להם התרחבות מהירה.
מקורות היסטוריים חשפו כי כנופיות ציוניות הצליחו לרכוש ציוד צבאי עצום מהצבא הבריטי הנסוג, שכלל מטוסי קרב בעסקאות שהגיעו למיליוני לירות שטרלינג. יכולות אלו יצרו פער עצום במאזן הכוחות בין המורדים הפלסטינים שהחזיקו בנשק פשוט לבין הכוחות הציוניים המאורגנים.
עד תחילת 1948, הסוכנות היהודית ניהלה את ענייני השטחים הכבושים צבאית ומנהלית באמצעות צבא ה'הגנה' ויחידות הקומנדו של ה'פלמ"ח'. כוח זה מנה כ-45 אלף לוחמים חמושים היטב, מול כמה אלפי מתנדבים ערבים ומורדים מקומיים שחסרו ציוד מודרני.
מדיניות היהוד לא נעצרה בגבולות הגיאוגרפיה, אלא התרחבה לכלול 'יהוד זמן ומקום' באמצעות משיכת יהודי העולם ושינוי מאפייניה התרבותיים של פלסטין. נתונים עדכניים לשנת 2026 מראים כי מספר המתיישבים היהודים בפלסטין הכבושה הגיע ל-7.2 מיליון נפש, המחולקים בין מוצא מערבי למזרחי.
מנגד, הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים התעצמה וכיום היא כוללת יותר משבעה מיליון פליטים החיים בתפוצות ובמחנות. אלה מייצגים את צאצאי הדור שנעקר בנכבה הראשונה, אשר היוו אז יותר מ-60% מכלל העם הפלסטיני שמנה אז 1.4 מיליון נפש.
הפליטים הפלסטינים התפזרו לאחר הנכבה של 1948 בעיקר בגדה המערבית וברצועת עזה, בעוד שמספרים גדולים נאלצו לעקור למדינות שכנות כמו ירדן, סוריה ולבנון. תנאים כלכליים ופוליטיים קשים דחפו רבים להגר לאירופה, אמריקה ומדינות המפרץ הערבי בחיפוש אחר חיים בכבוד.
תמונת העקירה חזרה על עצמה בשנת 1967, כאשר צבא הכיבוש גירש כ-460 אלף פלסטינים בעקבות כיבוש יתרת האדמה הפלסטינית. 'עקורים' חדשים אלה הצטרפו לשיירות הפליטים, ומספרם הכולל כיום עולה על שני מיליון נפש, בנוסף למיליוני הפליטים הקודמים.
למרות שחלפו קרוב לשמונה עשורים מאז הנכבה, מחצית מהעם הפלסטיני עדיין עומד איתן בגבולות פלסטין ההיסטורית, מתריס נגד כל מדיניות העקירה הדמוגרפית. הסטטיסטיקה מצביעה על כך ש-50% מהפלסטינים חיים בפנים, בעוד שהמחצית השנייה מפוזרת בגלויות קרובות ורחוקות ברחבי העולם.
המספרים מאשרים כי כ-80% מכלל העם הפלסטיני עדיין מתגוררים בפלסטין או במדינות ערב הסובבות אותה, מה שמכשיל את הימור הכיבוש על השכחה. עמידה זו מתרחשת למרות מחיר ההקרבה היקר שכלל את מותם של מאות אלפים ומאסרם של יותר ממיליון וחצי פלסטינים.
האסירים הפלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש סבלו מהצורות הנוראיות ביותר של עינויים, הרעבה והזנחה רפואית מכוונת, מה שהוביל למותם של מאות מהם מאחורי הסורגים. סבל מתמשך זה רק הגביר את נחישותו של העם הפלסטיני לדבוק בזכויותיו הלאומיות הלגיטימיות והבלתי ניתנות לערעור.
עיני הפלסטינים נשואות למולדתם היחידה, למרות דרך הייסורים הארוכה שהחלה בשנת 1948 ופרקיה טרם הסתיימו. מדיניות ההרג והעקירה שאומצה על ידי 'מדינת ההשמדה' לא הצליחה לשבור את רצון השיבה, אלא העמיקה את הקשר לאדמה ולזהות בתודעת הדורות הבאים.
עד 15 במאי 1948, לכל לוחם פלסטיני או ערבי עם נשקו הפשוט היו שישה ציונים מצוידים בכל כלי הנשק המודרניים היבשתיים והאוויריים.
שתף את דעתך
78 שנים לנכבה: מסלול הטיהור האתני ותוכניות הייהוד המתמשכות