הפליט הפלסטיני בן השבעים, עזאת סולטאן עדואן, סיכם את הטרגדיה של דורות עוקבים במשפט קצר: 'נולדתי באוהל, ואני חי היום באוהל'. מילים אלו משקפות מסע חיים שהחל באוהלי הפליטות בתקופת הנכבה של 1948, והגיע למציאות העקירה המרה שנכפתה על ידי התוקפנות הישראלית המתמשכת על רצועת עזה מאז אוקטובר 2023.
עדואן נולד באוהל במחנה דיר אל-בלח במרכז הרצועה, מחנה שהוקם על ידי סוכנות 'אונר"א' כדי לשכן את אלה שנעקרו בכוח מכפריהם ועריהם המקוריים. ילדותו המוקדמת הייתה עדה למחסור ועוני, בעוד ששיחות המבוגרים במשפחתו תמיד נסבו סביב חובת השיבה לכפר 'ברברה' שבמחוז עזה, הנמצא במרחק קילומטרים ספורים בלבד.
לאחר למעלה משבעה עשורים, עדואן מוצא את עצמו היום קשיש המתמודד עם תנאים דומים לאלה שבהם נולד, כאשר הוא חי עם בניו ונכדיו באוהלי עקורים רעועים. אוהלים אלו הפכו למקלט האחרון של המשפחה לאחר שנמלטו מההפצצות והפשעים שמבצע צבא הכיבוש במלחמתו המתמשכת, הגובה חיים והורסת אבן ואדם.
הקשיש בן השבעים רואה בהיסטוריה של פשעי הכיבוש חוזרת על עצמה בצורה עקובה מדם יותר, כאשר נאלץ להקים את אוהלו החדש באזור אל-מוואסי ממערב לחאן יונס. זאת לאחר שאיבד את ביתו בן ארבע הקומות בעיר רפיח, אותו נאלץ לעזוב בכוח ערב הפלישה היבשתית לעיר במאי 2024.
משפחת עדואן מורכבת ממשפחה מורחבת הכוללת 4 בנים, 5 בנות ו-17 נכדים, שכולם התגוררו בדירות בתוך מה שמכונה 'מחנה ברברה' ברפיח. מחנה זה קיבל את שמו מכפרם המקורי שנהרס ב-1948, כדי שהשם יישאר עדות לדבקות בזהות ובאדמה למרות עשרות שנות עקירה ארוכות.
זיכרון המשפחה נושא פצע עמוק עם מות בנם החמישי 'יאסר' בשנת 2003 במהלך פעולה פדאית נגד התנחלות ישראלית, מה שמוסיף מימד של הקרבה למסע הפליטות. והיום, משפחות גדולות אלו מפוזרות בין אוהלים צמודים במראה שעדואן מתאר כ'נכבה השנייה' המחיאה את טרגדיות האבות הקדמונים.
באזור אל-מוואסי, שם חסרים לאוהלים התנאים המינימליים לחיים אנושיים, חיים עזאת ושכניו בתנאים קשים המאופיינים בפחד ורעב מתמיד. ולמרות הרס רפיח כולה על ידי הכיבוש ומניעת חזרת התושבים אליה, חלום השיבה עדיין פועם בלב הקשיש הזה המסרב להיכנע למציאות.
עדואן מדגיש בביטחון שהדיכוי שהוא חווה הכפיל את נחישותו לגבי הזכויות ההיסטוריות, ומציין שחלום השיבה הפך כעת ל'שני חלומות'. הוא חולם לחזור תחילה לביתו ברפיח, ולאחר מכן השיבה הגדולה לכפר ברברה ולמולדת הגזולה שממנה נעקרו אבותיו לפני עשרות שנים.
עדואן סקר את תחנות חייו שבהן עבר בין מחנות פליטים ועבודה בחו"ל, שם קיבל את השכלתו בבתי הספר של הסוכנות הבינלאומית וקיבל תעודת הוראה מרמאללה. ולמרות שבילה 27 שנים בעבודה כמורה בממלכה הערבית הסעודית, הוא העדיף לחזור לעזה כדי להתחבר לאדמתו ולאנשיו למרות כל הפיתויים החומריים.
הפליט בן השבעים חווה מלחמות ותחנות היסטוריות גדולות, מהתוקפנות המשולשת ב-1956 ועד תבוסת 1967 ומלחמת 1973, אך הוא מתאר את המלחמה הנוכחית כקטלנית ביותר. הוא מתאר את המתרחש היום כ'נכבה מתחדשת', לאור היקף ההרס חסר התקדים ופעולות ההרג השיטתיות המכוונות נגד כלל הקיום הפלסטיני.
מצדו, הבן מוחמד עדואן מדגיש שאביו נטע בלב הבנים והנכדים אמונה מוחלטת בחובת השיבה לפלסטין ההיסטורית. מוחמד, שנולד בגלות וחזר לעזה בשנות התשעים, רואה בהרס המחנות מטרה לרצוח את סמלי הסוגיה, אך הוא מדגיש את כישלון הכיבוש במחיקת הזיכרון הקולקטיבי של הדורות הצעירים.
המשפחה מסכמת את סיפורה בהדגשה שמדיניות ההרג וההרס לא ישיגו את מטרות הכיבוש בדחיפת הפלסטינים לשכוח את זכויותיהם הלגיטימיות. ועזאת עדואן, עם תווי פניו שקמטיהם צוירו על ידי שנות הפליטות, נשאר עד חי לסוגיה המסרבת להישכח, ומאשר שהזכויות הפלסטיניות יישארו נוכחות מדור לדור עד למימוש השיבה.
נולדתי באוהל, ואני חי היום באוהל... חלום השיבה הפך לשני חלומות: השיבה לרפיח, והשיבה לכל המולדת.
שתף את דעתך
מנכבת 1948 ועד מלחמת ההשמדה... סיפורו של קשיש פלסטיני שחייו החלו באוהל והסתיימו בו