הסטה של החברה הישראלית לימין הקיצוני: קריאה לעתיד המפה הפוליטית

קריאות פוליטיות עכשוויות של החברה הישראלית מצביעות על נטייה כללית לעבר זרמי הימין הציוני, ללא קשר לזהות המנצח בבחירות לכנסת הצפויות באוקטובר 2026. בין אם הקואליציה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו תצליח לשמור על שלטונה ובין אם האופוזיציה בראשות נפתלי בנט תעלה לשלטון, המגמות האידיאולוגיות הכלליות נשארות מוגבלות למסגרת הימין הקיצוני.

במהלך שני העשורים האחרונים, החברה הישראלית הייתה עדה להיווצרות רוב ימני מוצק, כאשר ההערכות מצביעות על כך שכ-70% מהמתנחלים מאמצים עמדות ימניות ברורות. שינוי זה הוביל לירידת קרנו של הזרם השמאלי שהקים את הישות, והפך את המאבק האלקטורלי לתחרות בתוך המחנה הימני עצמו בין זרמים לאומיים ודתיים קיצוניים.

סקרי דעת הקהל האחרונים מראים עלייה בולטת של נפתלי בנט, הנחשב לחלופה לנתניהו הנושא את אותם רעיונות קיצוניים אך ללא תיקי שחיתות. סקר שפורסם במאי 2026 הראה כי מפלגתו של בנט מובילה עם 28 מנדטים, ועוקפת את הליכוד, מה שהופך אותו למועמד המועדף על חלק גדול מהציבור הישראלי המתנגד למדיניותו האישית של נתניהו.

בנט, שהחל את דרכו הפוליטית כמנהל לשכתו של נתניהו, משלב באישיותו לאומיות קיצונית וציונות דתית, מה שהופך אותו למקובל על בסיסי הציבור המחפשים מנהיגות נחושה. חזרתו לזירה באמצעות מפלגה חדשה ובריתות עם המרכז נועדה לאפס את קצב הפרויקט הציוני בדרכים מאורגנות יותר ופחות עוינות לקהילה הבינלאומית.

חומרת שינוי זה מתבטאת בקרב צעירי ישראל, כאשר הנתונים הראו כי 56% מהדור החדש שיצביע לראשונה מגדירים עצמם כימנים. מגמות אלו התחזקו לאחר אירועי השבעה באוקטובר, כאשר עלתה רמת הזיקה לדת ולמסורת היהודית, מה שמספק כיסוי עממי למדיניות יהוד והשללת זכויות פלסטיניות.

הלך הרוח הכללי בישראל נוטה באופן בוטה לפתרונות צבאיים אלימים, כאשר רוב מוחץ של 81% תמך בתקיפות צבאיות נגד איראן. למרות הרצון לתוקפנות, הסקרים מראים חולשה ביכולת לשאת בהשלכות ארוכות הטווח, שכן המתנחלים מעדיפים מלחמות בזק שאינן עולות על חודש אחד.

בנוגע לחזית הלבנונית, חשפו מקורות תקשורת אי שביעות רצון נרחבת בקרב הישראלים מתוצאות העימותים, כאשר 77% מתנגדים להפסקת המלחמה בלבנון. כ-88% מהציבור דורשים את חזרת כוחות הכיבוש לפעול בעומק לבנון, מה שמשקף רצון עממי להרחבת היקף הסכסוך האזורי.

ברצועת עזה, הגיעה מגמת הנקמה לרמות חסרות תקדים עם תמיכה של 77% מהישראלים במניעת כניסת סיוע הומניטרי. עמדה זו נועדה להשתמש בנשק הרעב ככלי לחץ צבאי לפירוק ההתנגדות מנשקה, מה שמבטא מנטליות פופוליסטית החורגת מהסטנדרטים המוסריים הבינלאומיים בטיפול באזרחים.

הנתונים מאשרים כי ההימור על שינוי הממשלה הישראלית כדי להגיע להסדר מדיני או להקמת מדינה פלסטינית הוא הימור כושל בצל הנתונים הנוכחיים. הימין והמרכז בישראל חולקים את היעדים האסטרטגיים שמטרתם סיפוח הגדה המערבית ויהוד ירושלים, עם הבדל קל בטקטיקות הננקטות להשגת זאת.

בנט ובעלי בריתו עשויים לנסות לשפר את תדמית הכיבוש כלפי חוץ ולהקל את הבידוד הבינלאומי שנגרם על ידי נתניהו, אך ללא מתן ויתורים מהותיים לפלסטינים. המדיניות העתידית תתמקד בהדרגתיות ביישום תוכניות הסיפוח וסגירת התיק הפלסטיני סופית, תוך ניסיון להחזיר את האמון במוסד הצבאי שתדמיתו התערערה לאחרונה.

השמאל הישראלי נמצא במצב של כמעט היעלמות מוחלטת, ואף מה שנותר ממנו החל לאמץ תזות ימניות כדי להבטיח הישרדות פוליטית בחברה קיצונית. מציאות זו מציבה אתגרים גדולים בפני הסוגיה הפלסטינית, שכן אין עוד שותף ישראלי המאמין במינימום של זכויות לאומיות לגיטימיות לעם הפלסטיני.

הסקרים הנוגעים לנורמליזציה אזורית מראים גם הקשחה, כאשר רק 28% מהישראלים תמכו בהסכם עם סעודיה הכולל הקמת מדינה פלסטינית. דחייה עממית זו משקפת אמונה מושרשת בקרב הציבור הציוני באפשרות להשיג אינטגרציה אזורית מבלי לשלם מחירים פוליטיים הקשורים לסיום הכיבוש.

המצב הפופוליסטי החולה שבו חיה החברה הישראלית אינו קשור רק לאישיותו של נתניהו ובריתותיו עם בן גביר וסמוטריץ', אלא הוא מושרש בתודעה הקולקטיבית. מנטליות זו רואה בכוח צבאי ובאכזריות את הדרך היחידה להבטיח הישרדות, ודוחה כל מסלול המוביל ליציבות אמיתית המבוססת על צדק.

לסיכום, הזירה הפוליטית הישראלית נעה מהימין לימין הקיצוני יותר, מה שמבשר על שלב עתידי של הסלמה מתמשכת. היעדר כל אופק להסדר מחייב את הצד הפלסטיני והאזורי לקרוא מחדש את השינויים הפנימיים של הכיבוש, ולהתמודד עמו כישות המשלבת קיצוניות אידיאולוגית ותוקפנות צבאית מוחלטת.

הציבור הישראלי תומך בהרחבת מעגל התוקפנות מחוץ לפלסטין הכבושה, עם רוב גדול התומך בשימוש בנשק הרעב נגד תושבי רצועת עזה.