בליל עיד אל-פיטר השלישי שעובר על רצועת עזה תחת המלחמה המתמשכת, הילד יזן אבו שנב מוצא את עצמו יושב על מחצלת גסה על מדרכה קרה ליד מגורים זמניים שבנתה משפחתו מעצים ובדים בלויים באזור אל-מואסי בחאן יונס. המקום הזה, שחסר את מינימום תנאי המחיה, אינו דומה לאוהלים אמיתיים, אלא קרוב יותר לבקתה קטנה המנסה להסתיר את בני המשפחה שאיבדו הכל.
על המדרכה הזו, יזן ואחותו משחקים בקופסת פלסטיק ריקה שמצאו בין הפסולת, הופכים אותה בידיהם כאילו היא אוצר יקר ערך בהיעדר משחקים אמיתיים ואופניים שהיו רגילים אליהם בחגים קודמים. הילד צופה בעוברים ושבים ברחובות הצרים הצפופים בעקורים, בעודו חוזר ופותח וסוגר את קופסת הפלסטיק שלו במחזה המקצר את אובדן טקסי החג והפיכתם לזיכרונות רחוקים בלבד.
יזן אומר בנימה מלאה בשברון לב כי בעבר ציפה לחג כדי לקנות צעצועים חדשים, אך השנה משפחתו לא קנתה דבר בגלל אובדן מקור פרנסתו של אביו כתוצאה ממלחמת ההשמדה המתמשכת. הכסף הזמין בקושי מספיק כדי להבטיח את לחם חוקם ההכרחי, מה שהפך קניית בגדים או צעצועים לחלום רחוק בהתמוטטות הכלכלית הכוללת.
מציאות מרה זו אינה מוגבלת ליזן בלבד, אלא מתרחבת לאלפי ילדים שהחליפו את התשוקה לבחירת צעצועים מהשווקים בחיפוש אחר חלופות פרימיטיביות על המדרכות. עם התקרבות החג, עזה נראית כבדה משנים של מצור ורעב, כאשר מראות השמחה נעלמו ובמקומם הגיעו עצב עמוק ופיזור נפש השולטים על פני הקטנים והגדולים כאחד.
בסמטאות המחנות החוליים, הילדים מסתפקים במשחקי תנועה פשוטים לאחר שכדורים, אקדחי חרוזים ובובות נעלמו ממציאותם. איש כבר לא מדבר על 'העיידיה' (דמי חג) שייצגה את שיא אושרם, שכן העדיפות העליונה של המשפחות העקורות מתמקדת כעת בהשגת שתיית מים או כיכר לחם שתשביע את הקטנים.
מקורות מקומיים דיווחו כי הרעיון של קניית בגדים חדשים מסווג כעת כ'מותרות בלתי אפשריות' עבור משפחות רבות החיות מתחת לקו העוני הקיצוני. בילאל בדרייה, אב למשפחה עקורה, מסביר כי העלייה המטורפת במחירים הפכה קניית הירקות הפשוטים ביותר לנטל כבד, ותוהה בכאב כיצד ניתן לספק את צרכי החג לנוכח יוקר המחיה המופרז הזה.
הרחק מאוהלו של יזן, הילדה לינה אל-דחדוח עומדת בתור ארוך מול נקודת חלוקת מים, אוחזת בדלי קטן במקום שמלת החג שעליה חלמה. לינה צופה באביה ממלא את מיכלי הפלסטיק בסבלנות עייפה, מבינה שמשימותיה היומיומיות בעקירה גזלו ממנה את ילדותה ואת ברק הימים שקדמו לחג.
לינה זוכרת איך נהגה ללוות את אמה לשווקים ההומים כדי לבחור את בגדיה החדשים, ואילו היום כל עניינה מתמקד במילוי כדים מנקודות רחוקות והעברתם לאוהל. המלחמה כפתה מציאות שהפכה את הבטחת הצרכים הבסיסיים לקרב יומיומי המקדים כל רצון לחגוג או לשמוח.
הילד אדם אל-סאלמי, לעומת זאת, משוטט בין האוהלים עם תווי פנים מלאי ייאוש, ומאשר כי 'החג כבר לא קיים' לאחר שהנדנדות ומגרשי המשחקים שאליהם נהג ללכת נהרסו. אדם מצביע במרירות על מגרש ירמוק ואזורי הבילוי שהפכו להריסות, ומסביר כי היעדר שטחי משחק בטוחים הפך את הילדים לשבויים באוהלים ובאזורים ההרוסים.
בשווקים המעטים שעדיין פועלים, התנועה נראית עמומה וחסרה את קישוטי החג הרגילים, כאשר המכירות מתרכזות רק במוצרי מזון בסיסיים. סוחרים אישרו למקורותינו כי רוב האזרחים מסתפקים בשאלה על המחירים ואז עוזבים בעצב, שכן כוח הקנייה נעלם לחלוטין אצל הרוב המכריע של תושבי הרצועה.
אפילו המסורות הביתיות הפשוטות כמו הכנת עוגיות חג נעלמו מרוב הבתים והאוהלים, וזאת בגלל העלייה החדה במחירי הקמח, הסוכר והשמן. הריח שאפיין את סמטאות עזה לפני החג נעלם השנה, והותיר מקום לריחות עץ והרס, מה שהעמיק את תחושת האובדן והקיפוח אצל הילדים.
מצדו, אמג'ד אל-שווא, מנהל רשת הארגונים הלא-ממשלתיים, אישר כי חג זה הוא הקשה ביותר אי פעם, כאשר הילדים מתמודדים עם תנאים הומניטריים קשים חסרי תקדים. הוא ציין כי ההרס הנרחב שפגע בתשתיות ובכלכלה הפך את המשפחות לבלתי מסוגלות לחלוטין לצייר חיוך על פני ילדיהן באירוע דתי זה.
אל-שווא הדגיש כי הסבל אינו רק חומרי, אלא הוא אובדן הסביבה החברתית הבריאה, כאשר בתי הספר הפכו למרכזי מחסה צפופים והפארקים הציבוריים נעלמו. שינוי זה הפך את החג לתזכורת נוספת להיקף האבדות האנושיות והחומריות שספגו הפלסטינים במהלך חודשי המלחמה הארוכים.
ילדי עזה בחג זה נשארים תקועים בין זיכרונות יפים מחגים עברו למציאות כואבת הנכפית על ידי המצור והתוקפנות, ממתינים לזמן שבו חייהם יחזרו למסלולם. בנסיבות אלו, שמחת החג נשארת נדחית ברצועת עזה, בציפייה לשחר חדש שיסיים את טרגדיית העקירה ויחזיר לילדים את זכותם לשחק ולביטחון.
החג השנה לא יהיה דומה לקודמיו; הילדים בעזה לומדים מוקדם כיצד להחליף את משחקיהם בדברים קטנים שהם מוצאים במקרה על מדרכות העקירה.
שתף את דעתך
ילדי עזה בחג... ילדות נשדדת ומשחקים מהריסות העקירה