לילת אל-קדאר בירושלים.. צער הקיפוח רודף את הירושלמים מאחורי שערי אל-אקצא הנעולים

שקט עצוב שורר במסדרונות מסגד אל-אקצא המבורך בליל העשרים ושבעה לרמדאן, כאשר אוהלי המתבודדים וקולות המתפללים נעדרו בכפייה. מראה מזעזע זה נובע מהחלטת שלטונות הכיבוש להמשיך לסגור את המסגד מאז סוף פברואר האחרון, מה שקבר את תקוותיהם של אלפי פלסטינים להחיות את לילת אל-קדאר בתוכו הטהור.

שלטונות הכיבוש נימקו את החלטתם במצב החירום ובהגבלות על התקהלויות, בצעד שמקורות מקומיים ראו בו התערבות בוטה בסמכויות הווקף האסלאמי. סגירה זו לא הייתה רק הליך מנהלי, אלא הפכה לכאב השוכן בלבבות הירושלמים שהתרגלו לעלות לרגל ולהתבודד בעשרת הימים האחרונים של החודש הקדוש.

הצעירה הירושלמית שימאא עבד, שהתמידה בהתבודדות במשך חמש שנים, מתארת את רגשותיה במרירות כשהיא פונה למסגד מאחורי הדלתות הנעולות. שימאא אומרת שהיא מתגעגעת להשתחוות על אריחי החצרות ולחבק את עמודי השיש, ומדגישה כי אל-אקצא מהווה חלק בלתי נפרד מזהותה הרוחנית שלא ניתן לעקור.

שימאא נזכרת בפרטי מסעה עם ההתבודדות שהחלה בשנת 2021, כאשר קסמו לה אווירת תפילת התהג'וד והקמת האוהלים על המרפסות ההיסטוריות. לילות אלו איחדו מוסלמים מכל קצוות תבל, מירושלים, הגדה והפנים הפלסטיני, ואף מבקרים ממדינות אסלאמיות רחוקות כמו טורקיה ואינדונזיה.

מקורות מצביעים על כך שאווירת ההתבודדות עברה הידוקים הולכים וגוברים בשנתיים האחרונות, כולל מניעת חזרה למסגד לאחר תפילות התראוויח ופעולות חיפוש משפילות באוהלים. למרות אתגרים אלו, המתבודדים התעקשו להישאר, שואבים את כוחם מחוגי הלימוד וקריאות האימאמים הרעננות שמילאו את המקום בשלווה.

עם המשך הסגירה השנה, תחושות של תסכול וצער השתלטו על המתפללים שקיוו לפתיחת השערים ולו בימים האחרונים של רמדאן. שימאא הביעה את האובדן הזה בבכי בכל לילה, מתפללת לאל שיחזיר את הפלסטינים למסגדם וישחרר אותם מכבלי הכיבוש שמנעו מהם את מיטב לילות השנה.

מצדה, תימאא אבו לילא מספרת על ניסיונה הקשה עם הקיפוח, כאשר נמנעה ממנה בכפייה טקס שנתי בו השתתפה עם חברותיה. תימאא רואה את השינוי שחל במסגד מאז פרוץ המלחמה בסוף 2023 ככואב ביותר, כאשר חצרות התפילה הפכו למחנות צבאיים עמוסים בנשק ובמעקב.

תימאא מתארת את מראה לילת אל-קדאר בשנים עברו כ'גן עדן עלי אדמות', כאשר החצרות היו עמוסות ככוורת דבורים של מתפללים ומתנדבים. אוהלי ההתבודדות היו מסודרים זה לצד זה במראה מרשים ומחמם לב, המשקף את אחדות העם הפלסטיני וקשריו במקום הקדוש ביותר עלי אדמות עבורם.

בצל האיסור הנוכחי, תימאא נאלצת להחיות את לילת אל-קדאר במסגד מקומי בעיירה כפר עקב, אך היא מדגישה שאין תחליף שישווה לאל-אקצא. הצעירה חשה ניכור רוחני ותשישות פיזית כתוצאה מהריחוק הכפוי, ורואה במסגד אל-אקצא את ביתה ומנוחתה ממנה היא שואבת שלווה לאורך כל השנה.

אשר לירושלמי זוהדי עליאן, בן 62, הוא מתמודד השנה עם הפסקה של הרגל ששמר עליו במשך כשלושה עשורים. ביתו של עליאן בשכונת ראס אל-עמוד משקיף ישירות על כיפת הסלע המכובדת, אך נוף זה הפך למקור כאב במקום נחמה בשל חוסר יכולתו להגיע למסגד.

עליאן מתכנס עם קבוצת ירושלמים להתבודד במסגד מוחמד אל-פאתיח הסמוך, שם הם עומדים בחצר החיצונית ומביטים בעצב על חומת ירושלים. עליאן אומר שהם בוכים בצער על סגירת אל-אקצא, ורואה ברמדאן ללא תפילה בתוכו כמאבד רבות ממשמעויותיו הרוחניות והרגשיות.

עליאן מתאר את ההחלטה להאריך את הסגירה בטענת חירום כ'טרגדיה' השווה לאובדן אדם יקר, ומדגיש כי לקשר עם האל באל-אקצא יש טעם ייחודי. קשיש זה רואה בעמידה בצידי המסגד תחושה שהוא בשערי השמיים, תחושה שלא ניתן להחליף בשום מקום אחר על פני האדמה.

היעדרות המתבודדים השנה מותירה חלל גדול בזהות העיר הקדושה במהלך החודש הקדוש, כאשר החצרות נראות שוממות ללא המולת הילדים או לחישות הסחור. שקט כפוי זה משקף את גודל הסבל שחווים הירושלמים בצל מדיניות ההידוק השיטתית המכוונת נגד קיומם הדתי והלאומי.

למרות הדלתות הנעולות, הברית נשארת קיימת בלבבות המקופחים המרחפים ברוחם מעל צריחי אל-אקצא וחצרותיו. הירושלמים מסיימים את לילם בתפילה ובתקווה שחושך האומה יתפוגג והדלתות ייפתחו מחדש, ומדגישים כי הגוף אולי יימנע אך הלבבות יישארו תלויים בכל מחראב ופינה במסגד המבורך.

מי שידע, שאב, ומי ששאב, הודה, ומי שהודה, התמכר. אז מה אם נלקח ממך מה שהוא חלק ממך וחלק מזהותך כמוסלמית.