מטרות המלחמה באיראן בידינו... אבל הן נראות אבודות

ב-7 באוקטובר, ישראל הותקפה בהתקפת פתע שהחזירה את המזרח התיכון למעגל של מתחים קיצוניים. מנקודת מבטה של תל אביב, התקפה זו לא הייתה רק אירוע חולף, אלא הרחבה של האסטרטגיה האיראנית באזור, המפעילה שחיקה ארוכת טווח באמצעות שלוחיה בעזה, לבנון, סוריה ועיראק. כל תנועה, כל טיל, וכל איום נתפס בישראל כמבחן ליעילות תורת ההרתעה שלה, כאשר כל איום קיומי נחשב כהצדקה לתגובה נחרצת ומהירה. תגובתה של ישראל חרגה מגבולות המבצע הצבאי והפכה למסר סמלי וענישתי כאחד, שמטרתו להעניש את איראן על תמיכתה בשלוחיה, ולאשר את המשך קיומה של ישראל, וכי כל חלום על איום קיומי הסתיים.

תגובה נחרצת זו אינה אקראית, אלא נובעת ממנטליות ישראלית הנשלטת על ידי אינסטינקט ההישרדות. הקיום הישראלי מוקף בסביבה היסטורית, גיאוגרפית ופוליטית קשה, שהמדינה רואה בה סביבה "דוחה במהותה", הן מבחינת איומים ישירים והן מבחינת הסביבה האזורית העוינת. לכן, כל איום, גם אם מוגבל, נתפס כמבחן להישרדות המדינה. מכאן נובעת עוצמתה ומהירותה של התגובה הישראלית, שכן המדינה מתמודדת עם כל איום כהזדמנות לבסס הרתעה ארוכת טווח, ואינסטינקט ההישרדות הופך את התגובה למהירה ונחרצת לעיתים, ללא קשר לעלויות האזוריות או ארוכות הטווח. זה מסביר חלקית את הפער עם ארצות הברית, הנוטה לראות את הסכסוך מנקודת מבט אסטרטגית רחבה ושמרנית יותר, בעוד שישראל מתמקדת באיום הישיר והקיומי ברגע הנוכחי.

במסגרת זו, ארצות הברית נגררה אחר הרצון הישראלי לנקמה והרתעה, ולא הכינה את מטרותיה מראש, ולא הייתה מוכנה למלחמה בהיקף כזה, מכיוון שהמטרה העיקרית הייתה ישראלית גרידא, והיא הטלת עונש על איראן והשארת התוצאות הבאות פתוחות להתמודדות עם הנסיבות באותה עת. בין המטרות הישראליות השאפתניות ביותר ואולי הפחות הגיוניות מנקודת מבט של אסטרטגיה מסורתית, הייתה הניסיון ליצור כאוס בתוך איראן ולהזיז את המים העומדים. המשטר האיראני שמרני מאוד ופועל בזהירות מבלי לחשוף את עצמו לרדיפה ישירה, מה שהופך כל התערבות חיצונית ליצירת הפרעה פנימית לקשה ביותר. רצון זה היווה עבור ישראל אתגר ופיתוי בו זמנית, מכיוון שהוא מספק אמצעי להחליש את איראן ללא עימות ישיר עם מוסדותיה המגובשים.

כאן מתבהר פער המטרות בין ישראל לארצות הברית. ישראל רוצה עונש מהיר ומסר הרתעתי כולל, בעוד שארצות הברית מבינה שכל ניסיון לשנות את המשטר האיראני לחלוטין ידרוש שנים של התערבות קרקעית, מה שהופך את שינוי המשטר למטרה רחוקה ולא מציאותית בשלב הנוכחי. כמו כן, אופן ניהול הסכסוך האמריקאי משקף סוג של כאוס מכוון יותר מאשר תכנון אסטרטגי מדויק, שכן המסרים סותרים והכיוונים הצבאיים והפוליטיים משתנים במהירות, מה שמשאיר את בעלות הברית והשווקים במצב של ציפייה מתמדת. לעומת זאת, ישראל מרחיבה את היקף מטרותיה לכלול מתקני אנרגיה חיוניים ויכולות טילים איראניות, בניסיון למקסם את הלחץ על המשטר, בעוד שוושינגטון מנסה לווסת את הקצב ולהגביל את מטרותיה כדי למנוע הידרדרות למלחמה רחבה ובלתי מחושבת.

כמו כן, תגובתה של ישראל לא הוגבלה להתמודדות עם איראן בלבד, אלא התרחבה לשאת מסרים ברורים לשאר מדינות האזור. מנקודת מבטה של תל אביב, כל מבצע צבאי שולח איתות שישראל מסוגלת להגן על עצמה ולהרתיע כל איום, וכי כל ניסיון להחליש אותה או לבחון את יכולתה ייענה בתגובה נחרצת ומידית. מסרים אלה נועדו גם להזכיר לבעלות הברית וליריבים כאחד שישראל אינה רק מדינה קיימת, אלא כוח אסטרטגי שיכול לכפות את כללי המשחק באזור. ההסלמה במקומות שונים, בין אם בעזה או בדרום לבנון, או פגיעה ביכולות הטילים והאנרגיה של איראן, אינה נתפסת בישראל כפעולה צבאית גרידא, אלא כחלק מאסטרטגיית ההרתעה המתמשכת לחידוש היוקרה האזורית, ואישור שכל ניסיון לאיום קיומי ישראלי הוא קו אדום שלא ניתן לחצות.

לכן, המלחמה באיראן הפכה לזירת התנגשות בין תורת ההרתעה הישראלית, ואינסטינקט ההישרדות השולט בכל החלטה ותגובה, לבין הכאוס האמריקאי, ואסטרטגיית השחיקה האיראנית באמצעות שלוחיה באזור. שכן כל שבוע נושא בחובו אפשרויות חדשות של הסלמה בלתי צפויה או הפתעות דיפלומטיות או תגובות מאיראן באמצעות שלוחיה. התרחיש השאפתני ביותר עבור ישראל, הכולל שינוי המשטר האיראני או יצירת כאוס פנימי, עלול להוביל לכאוס אזורי עמוק הכולל קריסת המדינה, סכסוכים פנימיים וגלי פליטים גדולים, בעוד שהתרחיש הסביר ביותר עבור ארצות הברית, בהבנתה את המגבלות והתוצאות, מוגבל לניצחון חלקי והטלת עונש, תוך התמודדות עם התוצאות מאוחר יותר בהתאם לנסיבות השוררות.

בסופו של דבר, המלחמה באיראן אינה רק סכסוך צבאי, אלא מלחמת הרתעה סמלית שבה ארצות הברית נגררה אחר מטרות הנקמה הישראליות, עם תוצאות פתוחות לאחר מכן, ומטרתה גם לערער את יציבותו של משטר מבוצר פנימית. והיא תזכורת לכך שישראל נשארת, וכי כל איום קיומי נענה בתגובה נחרצת, וכי ההשלכות האזוריות והתוצאות ארוכות הטווח ינוהלו בהתאם לנתונים הזמינים באותו רגע, מה שהופך את הסכסוך למורכב ומלא סתירות מראשיתו.