קץ אשליות אוסלו: החלטת הקבינט מקבעת את הסיפוח בפועל של הגדה המערבית

ההחלטה שאושרה על ידי הקבינט המדיני-ביטחוני של הכיבוש ב-8 בפברואר 2026, מהווה שינוי אסטרטגי החורג מהליכים מנהליים שגרתיים. החלטה זו מייצגת הכרזה פוליטית ומשפטית מפורשת על סיום שלב המעבר שהחל בשנות התשעים, ומבשרת על שלב של ריבונות מוחלטת של הכיבוש על כל שטחי הגדה המערבית.

על פי תיקונים חדשים אלה, ניתנה למתנחלים אור ירוק לרכוש קרקעות ונכסים עמוק בתוך ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים המסווגים כאזורים (A) ו-(B). ההחלטה גם העניקה למנגנוני הכיבוש סמכויות אכיפת חוק ישירות באזורים אלה, ובכך הוסרו המחסומים המשפטיים שהפרידו בין הכיבוש הצבאי לריבונות האזרחית.

צעדים אלה מגיעים כחלק מאסטרטגיה שיטתית לפירוק המבנה הפוליטי של הרשות הלאומית הפלסטינית, קצב שהתגבר באופן חד מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023. ממשלת הימין הקיצוני ניצלה את הנסיבות הנוכחיות כדי ליישם את המבצע הנרחב ביותר של שינוי דמוגרפי וגיאוגרפי בגדה מאז 1967.

נתונים שפורסמו על ידי מקורות בינלאומיים ופלסטיניים מצביעים על היקף האסון; בשנת 2024 לבדה, רשויות הכיבוש הפקיעו למעלה מ-24 אלף דונם (ומגיעים ל-46 אלף לפי מקורות מקומיים). שטחים אלה הוכרזו כ'אדמות מדינה', נתון חסר תקדים השווה למחצית ממה שהופקע במשך שלושה עשורים קודם לכן.

פעולות הפקעת הקרקעות התרכזו באזורים אסטרטגיים כמו בקעת הירדן ודרום חברון, במטרה לנתק סופית את הרצף הגיאוגרפי הפלסטיני. התנהגות זו לא הייתה אקראית, אלא כוונה לבודד את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים ולהפוך אותם למובלעות אנושיות חנוקות בהתנחלויות.

בנוגע לבנייה בהתנחלויות, שנת 2023 רשמה אישור תוכניות לבניית למעלה מ-12 אלף יחידות דיור חדשות, הנתון הגבוה ביותר מאז 2012. לכך התלווה קידום אלפי יחידות נוספות בשנה שלאחר מכן, מה שמשקף את רצון הכיבוש לכפות עובדות שקשה יהיה לבטלן בכל הסדר עתידי.

'הכשרת' מאחזים שהוגדרו בעבר כבלתי חוקיים היא אחת התכונות המסוכנות ביותר של השלב הנוכחי. כ-70 מאחזי רועים וחקלאות הוכרו, עם מתן מימון ממשלתי ישיר לחיבורם לתשתיות, כדי שיהפכו לנקודות יציאה לתקיפות על הכפרים הסמוכים.

ארגוני זכויות אדם בינלאומיים תיעדו עקירה כפויה של למעלה מ-47 קהילות בדואיות ורועים פלסטיניות, במיוחד במסאפר יטא ובבקעת הירדן. פעולות אלה מתבצעות תחת איום טרור מאורגן המופעל על ידי מתנחלים בהגנה ישירה של צבא הכיבוש, כאשר התקיפות עלו על 1400 תקיפות אלימות במהלך שנה אחת.

מדיניות האדמה החרוכה שמנהיג הכיבוש כוללת שריפת יבולים, הרעלת בארות ומניעת גישה של רועים לאדמותיהם. מנהגים אלה נועדו להפוך את חיי הפלסטינים לגיהינום בלתי נסבל, מה שדוחף אותם לעזיבה כפויה ללא צורך בפעולות גירוש צבאיות ישירות.

על ידי ביטול החוקים הירדניים שהגנו על קניין פרטי, הכיבוש פותח את הדלת לפירוק המרקם החברתי הפלסטיני מבפנים. נטיעת מאחזים במרכזים עירוניים גדולים הופכת את רעיון המדינה הרציפה גיאוגרפית לדמיון פוליטי בלתי מושג.

הרשות הפלסטינית הפכה למעשה מפרויקט 'גרעין מדינה' לסוכנות שירותים מנושלת מסמכויות ריבוניות. עם העברת סמכויות המנהל האזרחי לשר אזרחי, אושר המעבר מכיבוש צבאי זמני לסיפוח אזרחי קבוע המשרת את החזון התורני של הימין השולט.

מנגד, הזירה הפוליטית הפלסטינית הרשמית מציגה מצב של חוסר אונים ותלות בהצהרות גינוי וביקורת מסורתיות. סתירה זו בין מציאות הסיפוח המואץ להתנהגות הרשות הדבקה בהסכמים חד-צדדיים מציבה את הסוגיה הפלסטינית בפני מבוי סתום היסטורי וקיומי חסר תקדים.

היום חיוני לבצע סקירה מקיפה של הדוקטרינה הפוליטית ששלטה בשלב הקודם ולהשתחרר מהתחייבויות אוסלו. התמודדות עם מדיניות העקירה דורשת בנייה מחדש של הבית הפנימי על יסודות מאבק המאחדים את כל מרכיבי העם הפלסטיני מול הסכסוך הקיומי.

לסיכום, הסלמה זו מציבה את המערכת הערבית הרשמית בפני אחריותה ההיסטורית, שכן דיפלומטיה רכה אינה יעילה עוד. ההימור על הרגעה הוכיח את עקרותו מול ישות הממשיכה בפרויקט ההתנחלויות שלה מבלי להתחשב בחוקים בינלאומיים, מה שמחייב הפעלת קלפי לחץ אמיתיים כדי לעצור דימום זה.

אנו עומדים בפני רגע המוות הקליני של תהליך אוסלו, כאשר מדינת הכיבוש עברה משלב התמרון במצב זמני לקיבוע סופי של הסיפוח בפועל.