ישראל מסלימה את תוקפנותה בעזה: הרג ככלי לשיבוש הדרך האמריקאית לשלב השני

במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות, ישראל הגבירה את קצב התקפותיה הצבאיות התוקפניות על רצועת עזה, מה שהוביל למותם של לפחות 15 פלסטינים, כולל מספר ילדים, כך דיווחו מקורות רפואיים וצוותי ההגנה האזרחית ברצועה. הסלמה זו מגיעה בתזמון רגיש ביותר מבחינה פוליטית, שכן היא חופפת להכנות אמריקאיות להכרזה על המעבר ל"שלב השני" של ההסדרים הקשורים לעזה, אשר צפויים להיות מוכרזים על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במהלך השתתפותו בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שיתקיים בין ה-19 ל-23 בינואר הנוכחי.

אולם, הסלמה זו אינה ניתנת להפרדה מההקשר הפוליטי הרחב יותר שלה, וגם לא מדפוס ישראלי חוזר ונשנה המשתמש בכוח צבאי ככלי לניהול רגעים פוליטיים קריטיים. ההתקפות האחרונות, שכוונו לאזורי מגורים צפופים במרכז ובדרום הרצועה, בנוסף לאתרים המאכלסים עקורים, לא רק גרמו לנפגעים אזרחיים, אלא גם העמיקו את התחושה שישראל מנסה בכוונה לכפות מחדש את ההיגיון של השטח, בכל פעם שמופיע באופק מסלול פוליטי שאינו תואם לחלוטין את חישובי הביטחון שלה.

לפי משרד הבריאות בעזה, רוב הקורבנות הם אזרחים, כולל ילדים ונשים, בזמן שצוותי ההצלה וההגנה האזרחית התמודדו עם קשיים גדולים בהגעה לאתרי ההפצצה, עקב ההרס הנרחב והמחסור באמצעים. עובדות אלה בשטח סותרות בבירור את הנרטיב הישראלי הרשמי החוזר על "פגיעה במטרות מדויקות", בעוד שדפוסי התקיפה מצביעים על שימוש מופרז ובלתי פרופורציונלי בכוח, באזור הנחשב לאחד הצפופים ביותר בעולם.

וכמו בסבבים קודמים, צבא הכיבוש הישראלי מיהר להצדיק את פעולותיו בטענה של "מניעת איומים ביטחוניים מיידיים", וחזר על האשמותיו כלפי הפלגים הפלסטיניים בשימוש באזרחים כמגנים אנושיים. אולם, טענות אלה הפכו להיות מוטלות בספק רחב על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, המאשרים שישראל מתייחסת לעזה כמרחב צבאי פתוח, שבו אין מקום לשיקולי המשפט ההומניטרי הבינלאומי או לעקרון הגנת האזרחים, ובמיוחד ילדים.

המשמעותי ביותר בהקשר זה הוא תזמון ההסלמה עצמה. הממשל האמריקאי, על פי הדלפות דיפלומטיות, התכוון לנצל את פלטפורמת פורום דאבוס כדי להכריז על המעבר ל"שלב השני" של תוכניתו לעזה, שלב שאמור לכלול הסדרים ביטחוניים וניהוליים חדשים, ואולי אינדיקטורים ראשוניים לשיקום ומסגרת שלטון מעבר לרצועה, ללא התניית פירוק נשק חמאס כתנאי מוקדם. דבר זה נתפס בישראל כמסלול רצוף סיכונים, מכיוון שהוא מגביל את יכולתה לשלוט באופן בלעדי בעתיד הרצועה.

מכאן, אנליסטים רואים כי ההסלמה הצבאית הישראלית נועדה לשבש הכרזה זו או לרוקן אותה מתוכנה, באמצעות יצירה מחדש של סצנת כאוס ביטחוני, ושליחת מסר כי התנאים בשטח אינם מאפשרים כל מעבר פוליטי מסודר. כמו כן, לא נשלל כי המטרה היא גם הפעלת לחץ עקיף על הממשל האמריקאי, כדי לדחוף אותו לאמץ גישה קשוחה יותר, התואמת את החזון הישראלי המבוסס על עדיפות הכוח הצבאי על פני כל מסלול פוליטי.

מנגד, הלחצים הבינלאומיים והאמריקאיים על ישראל נראים בעלי השפעה מוגבלת. למרות העלייה בקריאות להגנת אזרחים ועצירת פגיעה בילדים, עמדות אלה לא חרגו עד כה מגבולות ההצהרות וההודעות. מציאות זו מחזקת את העובדה שצבא הכיבוש הפר את הפסקת האש בעזה יותר מ-500 פעמים מאז כניסתה לתוקף ב-10 באוקטובר 2025, מבלי שנגררה מכך כל אחריות פוליטית או משפטית משמעותית.

מבחינה הומניטרית, ההסלמה האחרונה מחמירה את הטרגדיה של תושבי רצועת עזה, החיים מזה שנים תחת מצור חונק ותנאי מחיה קשים. התשתיות כמעט קורסות, בתי החולים פועלים מעבר לקיבולתם, בעוד מאות אלפים סובלים ממחסור חמור במזון, מים נקיים ומחסה בטוח. סוכנויות הסיוע מזהירות כי כל הסלמה חדשה, תהיה "מוגבלת" ככל שתהיה, תהיה לה השפעות הרסניות על האזרחים, שתמיד משלמים את המחיר הגבוה ביותר.

בסופו של דבר, ההתנהגות הישראלית משקפת התעקשות על יצירה מחדש של משוואה ישנה שהוכחה ככישלון, המבוססת על האמונה שכוח צבאי מסוגל לכפות מציאות פוליטית קבועה. אולם, הניסיון החוזר ונשנה בעזה מראה כי גישה זו מובילה רק למחזורים עוקבים של אלימות, מבלי להשיג ביטחון בר קיימא או יציבות אמיתית, לא לפלסטינים ואף לא לישראל עצמה. סיכול כל מסלול פוליטי באיבו, בטענה של "צרכים ביטחוניים", פירושו רק העמקת שורשי הסכסוך והארכתו.

הממשל האמריקאי מוצא את עצמו שוב בפני מבחן קשה בין הצהרתו המוצהרת על הרגעה ויציבות, לבין מעשיו של בעל בריתו הישראלי בשטח. חוסר היכולת לרסן את ההסלמה מאיים לערער את אמינותה של כל יוזמה אמריקאית עתידית, בין אם תוכרז בדאבוס או במקום אחר, ומבשר כי "השלב השני" המובטח עלול להפוך לכיסוי פוליטי בלבד לניהול המשבר, ולא לצעד רציני לקראת פתרונו.