המלחמה על עזה.. ורצח השל

בהשמדת עם ובטבחי הכיבוש הישראלי בעזה, שהובילו לשאיד ולפציעה של יותר מ-100 אלף פלסטינים ברצועה מאז השביעי באוקטובר 2023, ישראל ביטלה למעשה את כל ההסכמים הבינלאומיים, והפילה את כל פתרונות השלום, כולל פתרון שתי המדינות, שהיה יכול להעניק סוג של יציבות באזור.

המלחמה הנוכחית לא הייתה רק תוקפנות צבאית, אלא ייצגה נקודת מפנה אסטרטגית, שבה חצה הכיבוש את כל הכללים ההומניטריים והדיפלומטיים, ורעיון "השלום הצודק" נסוג לטובת לוגיקת הכוח וההכחדה המוחלטת של האחר.

למעשה, המלחמה גרמה לביטול מעשי של ההסכמים והחוקים הבינלאומיים, והיוותה הפרה בוטה של הסכמות ג'נבה והחוק הבינלאומי ההומניטרי, באמצעות שימוש ברעב כנשק מלחמה, דבר שהוא אסור לחלוטין (הסכם ג'נבה הרביעי, סעיף 54 של הפרוטוקול הנוסף הראשון) בנוסף למיקוד באזרחים ובתשתיות אזרחיות (בתי חולים, בתי ספר, מחנות פליטים), ודחיית יישום החלטות בית הדין הבינלאומי (2024) שקראו להפסיק את השמדת העם.

כמו כן, נעשה שימוש ב"ווטו" האמריקאי באופן תדיר כדי לשבש החלטות על הפסקת אש או הגנה על אזרחים. לא ניתן ליישם את רעיון הקמת מדינה פלסטינית בשטח לאחר ההרס הנרחב של התשתיות בעזה, וההתפשטות ההתיישבותית חסרת התקדים בגדה המערבית ובירושלים.

אשר להצהרות המנהיגים הישראלים - כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו - הן הפכו פומביות בסירוב להקים מדינה פלסטינית עצמאית, בעוד שהממשל האמריקאי, על אף הצהרותיו הפומביות לתמוך בפתרון שתי המדינות, לא הציע שום מנגנון מעשי ליישומו או فرض לוח זמנים, כמו כן הושמטו כל היוזמות האזוריות והבינלאומיות, בראשן היוזמה הערבית לשלום (2002).

כל ההתקפות והטבח וההרס הללו, הכיבוש מהמר על כך שהעם הפלסטיני יוותר על זכויותיו, אך הגירוש וההגירה הכפויה אינם משמעם בשום אופן שהעם הפלסטיני המגורש יוותר על זכויותיו, שכן הניסיון, לאורך מאה שנה, הוכיח את נחישות העם הפלסטיני להמשיך במאבק ולדרוש את זכויותיו.

למרות שחלפו יותר מ-77 שנה על הנכבה של העם הפלסטיני, והמשכיות גלי ההגירה, והאחרון שבהם מה שקורה בעזה מאז 2023, הפלסטינים לא ויתרו מעולם על זכותם לשוב, ולא נטשו את הדרישה לזכויותיהם הלגיטימיות.

הניסיון ההיסטורי הוכיח כי הגירוש, המלחמה והמצור לא כיבו ולא יכבו את המודעות הקולקטיבית הפלסטינית, וכי הפליט הפלסטיני - היכן שלא יהיה - נשאר נושא את עניינו פוליטית, תרבותית ועממית, בעוד שניסיונות ההמסה בחברות המארחות לא הצליחו לסיים את זהותו הלאומית.

הפזורה ותנועות השחרור לא היו הפזורה הפלסטינית מצב של שקט או היעדר, אלא היו חלק פעיל בפרויקט הלאומי הפלסטיני, ואף היו מנהיגות בשלב קריטי.

למרות הגירוש וההגירה והסבל הארוך, הפזורה הפלסטינית לא הייתה נטל על עניינו, אלא הייתה בחזית תנועת השחרור הלאומית, משתתפת בעיצוב מאפייני המאבק, ומסגרת לו רעיונית ופוליטית, והקריבה קורבנות עצומים למען חלום המדינה הפלסטינית העצמא