ההתנתקות – מבט אחר על רעיון טוב שהשתבש בגדול

ההחלטה של ישראל להתנתק מרצועת עזה לצמיתות הייתה החלטה נכונה וטובה. 8,000 מתנחלים שחיו ב-21 התנחלויות ישראליות בקרב יותר משני מיליון פלסטינים, לאחר 30 שנות בנייה והתבססות, הייתה מציאות בלתי-אפשרית. אלפי חיילים נדרשו להגן עליהם – משימה בלתי-ישימה. אך מעבר לכך, ההתנתקות הישראלית מעזה יכלה לשמש מהלך מדיני שהיה מאפשר הקמת מדינה פלסטינית תחילה בעזה, מהלך שיכול היה לחזק את הכוחות המתונים בקרב הפלסטינים שהתנגדו לאינתיפאדה השנייה המזוינת והאמינו בפתרון שתי המדינות. סירובו של ראש הממשלה אריאל שרון לקיים תהליך דו-צדדי עם ההנהגה הפלסטינית הוביל להתחזקות החמאס ותומכי האלימות המכונים "ההתנגדות" – כאילו היא הכלי היחיד שיביא ל"שחרור פלסטין". לא רק שהוחמצה הזדמנות נדירה לקדם את השלום, אלא שההתנתקות החד-צדדית הביאה לעלייתם לשלטון של הגורמים הקיצוניים ביותר בחברה הפלסטינית.

החלק העצוב ביותר בסיפור הזה הוא שהאירועים שקרו לאחר מכן בעזה לא היו תוצאה של טעות, אלא תוצאה של תכנון פוליטי, אסטרטגיה שמטרתה הייתה להבטיח שהפלסטינים ייכשלו בניהול עזה. את האסטרטגיה הזו אימץ, המשיך וחיזק בנימין נתניהו, שמטרתו המרכזית הייתה למנוע הקמת מדינה פלסטינית. כל זה הוא שהוביל לאירועי 7 באוקטובר.

ב-18 בדצמבר 2003, ראש הממשלה אריאל שרון זעזע את ישראל, את האזור ואת העולם כולו כשהכריז כי ישראל תתנתק חד-צדדית מרצועת עזה. חודשים קודם לכן, ב-23 באפריל 2002, הצהיר שרון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי דין נצרים וכפר דרום כדין נגבה ותל אביב. ההכרזה על ההתנתקות הייתה אולי השינוי המדיני החד ביותר בתולדות ישראל. שרון היה האב הרוחני והמעשי של ההתנחלויות בעזה, והוא גם היה בין התומכים הנלהבים ביותר בהתנחלויות בגדה המערבית. רבים עדיין לא מבינים מה גרם לשינוי הדרמטי הזה בגישתו של שרון לגבי עתידה של עזה.

 הרקע האמיתי להתנתקות   

הסיפור שאני מציג כאן סופר לי על ידי אביגדור יצחקי (בין השנים 2001–2004 כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה של שרון). הייתה לי ידידות קרובה עם יצחקי, והוא הסכים להשתתף בפגישות רבות של קבוצת העבודה הכלכלית הישראלית-פלסטינית שניהלנו באיפקרי (IPCRI) מרכז הישראל-פלסטין למחקר ולמידע. הנה מה שיצחקי סיפר לי: ב-10 באוקטובר 2003 הושקה יוזמת ז'נבה באופן רשמי. יוזמה זו הייתה של הבכירים ביותר מבין המנהלי המו"מ הישראלים והפלסטינים בתהליך אוסלו. בראש היוזמה עמדו יוסי ביילין מהצד הישראלי ויאסר עבד רבו מהצד הפלסטיני. בין המשתתפים היו אישים בכירים כמו נביל שעת ורב אלוף אמנון ליפקין-שחק. הסכם ז׳נבה גובש בסודיות במשך יותר משנתיים, ופורסם רשמית ב-1 בדצמבר 2003 בטקס בז'נבה שבשווייץ (בו גם אני השתתפתי).

באמצע האינתיפאדה השנייה, כשלא היה אפילו סיכוי להפסקת אש, היוזמה הזו – שהציגה הסכם מקיף ומפורט לשלום המבוסס על פתרון שתי המדינות – החלה לעורר תשומת לב רבה בזירה הבינלאומית. מדינות רבות, גם כאלה הידידותיות ביותר לישראל, החלו לשקול לאמץ אותה ולתמוך בה בפומבי. אפילו משרד החוץ האמריקאי הודיע כי הוא בוחן את המסמך ושוקל לתמוך בו. ההודעה הזו זעזעה את אריאל שרון עד עמקי נשמתו. אימוץ יוזמת ז'נבה על ידי ארצות הברית היה משמעו תמיכה אמריקאית בהקמת מדינה פלסטינית שתכלול כמעט את כל הגדה ועזה, כולל בירה פלסטינית במזרח ירושלים – רעיון ששרון לא היה מסוגל אפילו להעלות בדעתו.

כך נולדה רעיון ההתנתקות מעזה. על פי דבריו של יצחקי, שרון היה משוכנע שלאחר שישראל תיסוג לגמרי מעזה, הפלסטינים ייכשלו בניהול הרצועה, והכישלון הזה יסיר את יוזמת ז'נבה מהשולחן ולא יהיה עוד לחץ על ישראל לסגת מהגדה המערבית וממזרח ירושלים. שרון ראה בהתנתקות מעזה כמחיר קטן לשלם כדי להציל את ישראל מהסכנה של הקמת מדינה פלסטינית בראשות אויבו המר ביותר – יאסר ערפאת. וההימור של שרון על ההתנתקות השתלם מיד. תשומת הלב הבינלאומית ליוזמת ז'נבה הוחלפה בגיוס עולמי לתמיכה בהתנתקות מעזה.

תמיכה בינלאומית בתוכנית ההתנתקות: שליחותו של וולפנסון

ג'יימס ד. וולפנסון, נשיא הבנק העולמי לשעבר (ויהודי יליד אוסטרליה), מונה במאי 2004 כמתאם המיוחד של הקוורטט (ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה) לתוכנית ההתנתקות. מיד עם מינויו, ערך חמישה ביקורים באזור: 2–5 במאי; 6–9 ו-17–22 ביוני; 8–16 ביולי; ו-29 ביולי עד 9 באוגוסט, בטרם קבע את מושבו בירושלים לצורך תיאום ההתנתקות בין ישראל לרשות הפלסטינית. וולפנסון ניהל פגישות סדירות בישראל עם ראש הממשלה, שר החוץ, המשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים וראש המועצה לביטחון לאומי. מהצד הפלסטיני, נפגש עם יו"ר הרשות מחמוד עבאס, מוחמד דחלאן, שר האוצר סלאם פאיד ושרים כלכליים נוספים. התקיימו גם מספר פגישות תלת-צדדיות עם דחלאן ושר הביטחון שאול מופז. בנוסף, נפגש וולפנסון עם נציגי ארגונים בינלאומיים כמו אונר"א ו-    USAID  ועם דיפלומטים זרים ואנשי עסקים ישראלים ופלסטינים. בין הנושאים שנדונו: מעברי גבול, "מסדרונות מסחריים", תנועה בין רצועת עזה לגדה המערבית, תנועה בתוך הגדה, שדה תעופה ונמל ימי בעזה, ועתיד המבנים והחממות שיותשו.

מצב שליחות וולפנסון ערב ההתנתקות

אלו הם הנושאים שוולפנסון וגורמים נוספים בקוורטט דנו בהם – חלק מההסכמות הושגו, אך כמעט אף אחת מהן לא יושמה במלואה:

מעברי גבול ומסדרונות מסחריים – צוותים טכניים ישראליים ופלסטיניים דנו בדרכים לשדרוג מעברי קרני ואֶרֶז, וכן בהקמת מעבר נפרד לתוצרת חקלאית. (הדבר מעולם לא יושם).

תנועה בין עזה לגדה – הממשלה הישראלית אישרה פתרון ביניים של שיירות מלוות, שכללו 25 משאיות. כפתרון ארוך טווח, ישראל הציעה קו רכבת בין מעבר ארז לתרקומיא. (גם זה לא יושם).

תנועה בתוך הגדה – וולפנסון דחף להסרת מחסומים בתוך הגדה כדי לאפשר תנועה חופשית בין יישובים פלסטיניים ולתמרץ צמיחה כלכלית. ההיגיון היה שביטול ארבע התנחלויות בצפון השומרון ילווה בהסרת מחסומים ושיפור מיידי בתנועה. (ההתנחלויות פונו, אך נותרו בשליטת צה"ל ולא הועברו לרשות הפלסטינית).

נמל ימי ושדה תעופה – הושג עקרונית הסכם על הקמת נמל ימי, שתוכנן להשתמש בהריסות בתי המתנחלים בעזה כחומר בנייה. (לא יושם בכלל).  לא הושג הסכם על פתיחתו מחדש של שדה התעופה של עזה.

הריסת בתי המתנחלים בעזה– מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס הודיעה בירושלים ב-19 ביוני 2005 שישראל והרשות הסכימו על הריסת כ-1,200 בתי מתנחלים יהודיים. "הדעה הרווחת היא שיש שימושי קרקע טובים יותר עבור הפלסטינים כדי לענות על צורכי הדיור שלהם," אמרה רייס, והוסיפה שהצדדים יגבשו יחד תוכנית להריסה וניקוי.

(בפועל, הרשות הפלסטינית לא הסכימה להריסת הבתים. היא רצתה לשמר את הבתים והתשתיות ולהגריל אותם בין פלסטינים החיים במחנות פליטים – בתמורה לוויתור פורמלי על זכות השיבה ופיצויים. רעיון זה מעולם לא יצא לפועל).

חממות גוש קטיף– נציגי חקלאי גוש קטיף חתמו על עסקה בסך 14 מיליון דולר למכירת כ-75% מהחממות לקרן בינלאומית פרטית – הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (יוזמת יוסי ביילין) אשר העבירה את המבנים לרשות הפלסטינית. הקרן תיאמה גיוס תרומות פרטיות למימון העברת החממות, מה שהבטיח שמירת מקומות העבודה של כ-4,000 עובדים פלסטינים. כ-4,000 דונם חממות נותרו שלמים לאחר שנהרסו כ-1,000 דונם בידי מתנחלים ובוזזים פלסטינים בטרם התערבו כוחות הביטחון הפלסטיניים.

(החממות הועברו לחברה פלסטינית לניהול חקלאי, והמשיכו לפעול עם אותם עובדים שעבדו אצל המתנחלים, אך התוצרת – ירקות כשרים עבור המגזר החרדי בישראל – לא הגיעה לשווקים, כי לאחר ההתנתקות ישראל סגרה את הגבול. החברה הפלסטינית קרסה לאחר שתי עונות גידול).

ציר פילדלפי – הממשלה אישרה את נסיגת צה"ל מציר פילדלפי (הגבול בין עזה למצרים), מהלך שאִפשר רציפות גיאוגרפית בין רצועת עזה למצרים. נחתם הסכם על תנועה וגישה וכן הסכם לניהול מעבר רפיח – שהופעל לזמן קצר בלבד. ביוני 2007, לאחר שחמאס השתלט על עזה, המעבר נסגר, והמשקיפים הבינלאומיים עזבו. מייד אחר כך הפך ציר פילדלפי למרכז תעשיית המנהרות, עם כ-1,000 מנהרות פעילות, שהכניסו לחמאס מיליארדים – והפכו את תנועת חמאס למעצמה כלכלית-צבאית.

עזה–סינגפור?

תוכניות הפיתוח הכלכלי של עזה לאחר ההתנתקות מעולם לא המריאו. עבודת הבנק העולמי להחייאת הכלכלה העזתית הוקפאה, הסכם התנועה והגישה בתיווך ארה״ב כמעט ולא יושם, וחממות גוש קטיף – שהוצגו כסמל לתקווה כלכלית – הפכו לסמל של כישלון בשל סגירות הגבול התכופות. אזור התעשייה המוצע בארז נבזז תחילה על ידי פלסטינים, ובהמשך הושמד חלקית בפעולה צבאית ישראלית בעקבות ירי רקטות קסאם ביוני 2005.

 באפריל 2006, מתוסכל מהמצב, ג'יימס וולפנסון סגר את משרדו ופרש. וולפנסון פרסם דוח מסכם על שליחותו, שבו הציג תמונת מצב קשה ואזהרות חמורות על ההידרדרות בשטחים הפלסטיניים ועל היחלשות הרשות הפלסטינית. הוא קרא לקהילה הבינלאומית להתערב מיידית כדי למנוע קריסה של שירותים בסיסיים ותפקוד מוסדי שך הרשות הפלסטינית. לדבריו, סיוע הומניטרי בלבד אינו מספיק, ויש לגבש מסגרת מדיניות אסטרטגית כדי לשמר את אמינות הקוורטט ולהציל את פתרון שתי המדינות.

הדו״ח חזה ירידה מדאיגה של 27% בתמ"ג הפלסטיני בתוך שנה, אם יימשכו מגבלות הסחר, עצירת העברת המיסים וירידת התמיכה של התורמים. ללא התערבות, עד 2008 שיעור העוני עלול היה להגיע ל-74% ושיעור האבטלה ל-47%. וולפנסון התריע כי יכולתה של הרשות הפלסטינית להעניק שירותי חינוך ובריאות נמצאת בסכנת קריסה – דבר שיסכן את הרווחה הציבורית ואת היכולת למשול.

דבר שנוטים להתעלם ממנו הוא כישלון כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית בעזה למנוע את הפיכת חמאס ביוני 2007. אחד הגורמים המרכזיים לקריסת כוחות הרשות היה העובדה שלמעלה משנה קודם לכן, ממשלת ישראל הקפיאה את כל כספי המיסים שהיא גובה בעבור הרשות, כקבוע בפרוטוקול פריז (המסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל לרשות). ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר כיום נוקטת באותה מדיניות, וכיום ישראל חייבת לרשות הפלסטינית יותר ממיליארד שקל. הכנסות אלה ממע"מ ומכס היוו כ-50% מתקציב הרשות. לאחר ניצחון חמאס בבחירות בינואר 2006, ישראל הקפיאה את ההעברות, והרשות לא יכלה לשלם משכורות – שרובן היו מיועדות לאנשי כוחות הביטחון של הרשות. חודשים רבים עברו שבהם אנשי הביטחון לא קיבלו שכר, וכאשר כוחות חמאס החלו לאיים עליהם, רבים מהם סירבו לסכן את חייהם למען ממשלה שאינה מגנה עליהם. כאשר חמאס דרש שליטה מלאה בעזה, כוחות הביטחון של הרשות קרסו לחלוטין, ורבים מהם ברחו למעבר ארז בתקווה להימלט לישראל ולרמאללה.

 מדוע ההתנתקות נכשלה? 

ההנחיה המדינית של שרון כי נסיגת ישראל מעזה תתבצע באופן חד-צדדי וללא משא ומתן עם הרשות הפלסטינית, שיבשה את יכולתם של מתכנני המדיניות לתאם מהלכים. ישראל קבעה את סדר היום ואת גבולות השיח. הסיבה הרשמית של שרון לנקיטת גישה חד-צדדית הייתה חוסר אמון בהנהגה הפלסטינית. שרון לא האמין שמשא ומתן עם הפלסטינים ישרת את האינטרסים של ישראל. לדעתו, ישראל תוכל להשיג את יעדיה האסטרטגיים טוב יותר בצעדים חד-צדדיים מאשר במו״מ.

הגישה החד-צדדית הזו הגבילה את המגעים עם הפלסטינים לדרגים נמוכים וטכניים בלבד. ישראל חששה שכל רמז למשא ומתן, אפילו בדרג נמוך, ייצור תנופה מדינית שהיא לא תוכל לשלוט בה – דבר שיגביל את חופש הפעולה שלה. כתוצאה מכך, הפקידים הישראלים והפלסטינים שעסקו בדיונים על הסדרי הגבול העתידיים לא החזיקו בסמכות פוליטית ולא היו מוסמכים לדון בסוגיות הביטחוניות המרכזיות.

כאשר הוכרזה ההתנתקות, יאסר ערפאת הנחה את מוחמד דחלאן להקים ועדות לתיאום עם ישראל. במקביל, אנו במרכז איפקרי (IPCRI) הקמנו מנגנון משותף לתיאום ישראלי-פלסטיני, והפעלנו תשע קבוצות עבודה משותפות של אנשי מקצוע ישראלים ופלסטינים. הקבוצות עסקו בין היתר בגבולות, ביטחון, פיתוח כלכלי של עזה, ביטחון פנים, מים וסביבה. ביולי 2004 קיימנו סוף-שבוע ארוך של מפגשי צוותי עבודה במלון בנהריה, שבו השתתפו כ-250 אנשי מקצוע מישראל ומהרשות. הוועדות המשותפות המשיכו לפעול לאורך השנה, והמלצות קונקרטיות לתיאום ההתנתקות הוגשו לבכירים בשני הצדדים, כולל למשרד ראש הממשלה. קיימנו גם פגישה עם היועץ לביטחון לאומי, שהיה אחראי עיקרי על תכנון ההתנתקות. בפגישה זו למדנו לראשונה ששרון החליט לא לתאם דבר עם הרשות הפלסטינית. למדנו גם על החלטת ישראל להרוס את כל בתי ההתנחלויות בעזה במקום להעבירם לשימוש הרשות. הבענו התנגדות חריפה לכך, ואף הצענו שניתן להשתמש בבתים ככלי להפחתת הדרישות הפלסטיניות בעניין זכות השיבה.

גם לאחר מותו של יאסר ערפאת ומינויו של מחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלסטינית, שרון תיאר את עבאס כ"אפרוח בלי נוצות" – כלומר, מי שאינו שותף. הוא לא התכוון בשום שלב להכיר בלגיטימיות של ההנהגה הפלסטינית או בנכונותה לשלום המבוסס על פתרון שתי מדינות.

גם לאחר סיום ההתנתקות, ניסיתי – דרך אביגדור יצחקי – לשוחח עם שרון. באותה תקופה שרון כבר עזב את הליכוד והקים את מפלגת קדימה בנובמבר 2005. יצחקי אמר לי שאם אני רוצה לשוחח עם שרון על עזה והגדה, עליי להצטרף למפלגת קדימה.  

הצטרפתי. אבל שרון לא היה מוכן לשמוע דבר ממה שאמרתי.

 ההיבט המשמעותי ביותר של החד-צדדיות הישראלית היה השפעתה על הנהגת הרשות הפלסטינית בראשות מחמוד עבאס , אשר ירש את יאסר ערפאת כיו"ר אש"ף. תומכי תוכנית ההתנתקות ראו במהלך של שרון אבן דרך חשובה לבניית אמון בין ישראל לפלסטינים. אך מבחינת שרון, הפלסטינים לא נחשבו לבעלי עניין – לא בתהליך ולא בתוצאה. ההנהגה הפלסטינית חשדה מאוד במניעי שרון, וראתה בהתנתקות מהלך שמטרתו האמיתית היא לבסס את שליטת ישראל בגדה. כך נוטרלה הנהגת הרשות בזמן שישראל תכננה את נסיגתה מעזה. במקביל, האיצה ישראל את בניית גדר ההפרדה בגדה ובירושלים. החששות של ההנהגה הפלסטינית לגבי ההתנתקות נדחו ונחשבו לעוד ביטוי של סרבנות פלסטינית. בהמשך, הודה אביגדור יצחקי בפניי כי שרון היה בטוח שהרשות הפלסטינית תיכשל בניהול עזה, והלחץ על ישראל בנוגע לגדה ייעלם.

לאחר שחמאס ניצח בבחירות הפלסטיניות בינואר 2006 – כל הלחץ הבינלאומי על ישראל נעלם לחלוטין. שרון לא רק שידע שהרשות תיכשל, הוא דאג שזה אכן יקרה. חמאס ניצח לא רק בבחירות – אלא בנרטיב: הנרטיב שחמאס הוא זה שגרם לישראל לעזוב את עזה. הרשות הפלסטינית, שרצתה לנהל משא ומתן עם ישראל ולתאם את ההתנתקות, איבדה את הלגיטימציה – בגלל סירובו של שרון לשתף עמה פעולה. במקום לחזק את המחנה המתון הפלסטיני בהישג מדיני משמעותי – עזה נמסרה לחמאס על מגש של כסף.

 אחרי ההתנתקות – האסטרטגיה הגדולה של נתניהו הצליחה והובילה אותנו ישירות ל-7 באוקטובר 

לא אכנס כאן לתקופת ממשלות אולמרט ולניסיון שלו להגיע להסכם שלום עם מחמוד עבאס. עבאס מעולם לא הפגין את האומץ הנדרש כדי לעשות שלום עם ישראל, אף שדיבר עליו ללא הפסקה. כתבתי על כך בעבר ואכתוב עוד בעתיד.

כשנתניהו חזר לשלטון ב-2009 היה ברור שישראל לא תנהל עוד מו״מ רציני עם הפלסטינים. מאז 2009, יישם נתניהו אסטרטגיה ברורה שנועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית – אסטרטגיה שכוונה לדה-לגיטימציה של מחמוד עבאס והרשות, ולחיזוק חמאס כמי ששולט בעזה. נתניהו האמין שכל עוד חמאס שולט בעזה וההנהגה הפלסטינית מפוצלת בין פת״ח לחמאס – לא יהיה עליו שום לחץ, לא פנימי ולא בינלאומי, לנהל משא ומתן על פתרון שתי המדינות. כך הוא אמר בנאום בר-אילן ב-14 ביוני 2009:

אנחנו רוצים שלום, אבל אין לנו פרטנר פלסטיני. יש רשות פלסטינית שתומכת בטרור או שיש חמאס שרוצה להשמיד אותנו. אבל לנו אין בעיה עם פתרון שתי המדינות. אבל הדיבור על מדינה פלסטינית היה שקר. אביו של נתניהו, ההיסטוריון בנציון נתניהו, התראיין גל״צ למחרת ואמר: "אני מכיר את הבן שלי – הוא לא התכוון לזה.״ (כלומר, נתניהו מעולם לא קיבל באמת את רעיון המדינה הפלסטינית).

 וזה מה שחשוב לזכור:

הרעיון של ההתנתקות מעזה כשלעצמו לא הוביל ל-7 באוקטובר. מה שהוביל לאותו אסון הוא האסטרטגיה והמדיניות שהובילו שרון ונתניהו. נתניהו היה ראש הממשלה בעת אסון 7 באוקטובר – האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז היווסדה. כאשר תוקם לבסוף ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי 7 באוקטובר, חשוב שתחום סמכותה יכלול גם את כל השנים שהובילו לאותו מחדל.

ואני לא מדבר רק על כישלון הצבא להגן על הגבול עם עזה, בעוד הוא מרוכז בגדה בהגנה על מתנחלים.

אני לא מדבר רק על תפיסת השווא שחמאס הורתע.

מ-2008 ואילך, הופעתי שוב ושוב בטלוויזיה הישראלית, בפאנלים עם אלופי צה״ל במיל. שטענו שחמאס מורתע – ואני אמרתי: אי אפשר להרתיע מישהו שמאמין שמוות כשהיד הוא מצווה דתית. חמאס גייס במשך שנים צעירים ממשפחות שכולות בעזה, ושכנע אותם שהם יכולים לנקום את מות יקיריהם, לכבד את זכרם, ולמות בעצמם כקדושים – תוך שהם הורגים את האויב בדרך. אין הרתעה נגד כוח כזה.

אני מדבר על כישלון מנהיגי ישראל, ובעיקר נתניהו, שלא ניסה בכלל להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ולשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ועדת החקירה ממלכתית צריכה להתחיל בתוכנית האסטרטגית של נתניהו לחסל את תהליך אוסלו לאחר רצח רבין. ידוע היטב שההסתה שהובילה לרצח רבין הגיעה מנתניהו וממחנהו. כשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009, הוא עשה הכול כדי להימנע מכל מגע עם הרשות הפלסטינית. 

אני רוצה להתמקד דווקא בשנים שלאחר מכן – 2012 ו-2013 – ובניסיונות שלי ליצור עבור נתניהו הזדמנויות לנהל מו״מ ישיר עם מחמוד עבאס (בזמן שעבאס עוד נהנה מלגיטימציה ציבורית רחבה בציבור הפלסטיני). במשך שנים – מיוני 2006 ועד אוקטובר 2011 – כל עוד גלעד שליט היה בשבי בעזה, הפוליטיקאים חזרו ואמרו שלא ניתן לנהל משא ומתן עם הפלסטינים כל עוד חייל ישראלי מוחזק בעזה. לאחר שחרורו של שליט והקשר המקצועי והטוב שפיתחתי עם דוד מידן, בכיר המוסד שהיה אחראי על תיק שליט, הצעתי למידן שנקדם ערוץ חשאי של שיחות ישירות בין נתניהו לנשיא עבאס על פתרון שתי המדינות. הרעיון היה לבנות מודל דומה לזה שהניב את השיחות הישירות והחשאיות ביני לבין חמאס לצורך שחרור שליט. מידן הסכים. פניתי לעבאס, ישבתי איתו והצעתי לו את הרעיון – לקיים שיחות ישירות וחשאיות עם נתניהו. עבאס הסכים מיד. הוא אמר שהשיחות צריכות להתחיל מהצעת אולמרט האחרונה.

ארגנתי פגישה בין דוד מידן ליועצו הקרוב של עבאס, ד״ר מחמוד אל-הבאש, נשיא בית הדין השרעי העליון של הרשות הפלסטינית. שלושתנו ישבנו יחד במלון המלך דוד בירושלים לשיחה מרתקת שהתנהלה בערבית בין מידן לד״ר אל-הבאש – ובה הושגו הבנות משמעותיות על מתווה אפשרי לשלום ישראלי-פלסטיני. לאחר הפגישה הזו ניסחתי הצעה לנתניהו, שבה סיכמתי את פרטי השיחות עם עבאס ואל-הבאש. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי תשובה שלילית וחד-משמעית מנתניהו: הוא אינו מעוניין לנהל מו״מ עם עבאס.

פעמיים נוספות, ב-2012 וב-2013, נפגשתי שוב עם עבאס, ושוב פניתי לנתניהו עם דיווח מפורט על השיחות. ראש הממשלה עמד בסירובו. יועצו לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, אף אמר לי: "למה שננהל מו״מ עם עבאס? הוא לא שווה כלום!״

נתניהו חזר שוב ושוב בציבור על כך שעבאס מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית.

חזרתי לעבאס, וביחד ניסחנו לפחות שלוש נוסחאות שונות להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. קבעתי פגישה עם ח״כ צחי הנגבי, אז יו״ר ועדת החוץ והביטחון. ישבתי מולו בחדר האוכל של חברי הכנסת בזמן שאכל את ארוחת הצהריים שלו, והסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי לו: "לעבאס יש נוסחאות להכרה בישראל כמדינה יהודית״. צחי הנגבי פרץ בצחוק ואמר: "גרשון, אתה מפתיע אותי. נתניהו לא רוצה לשמוע שעבאס מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. זה מאוד נוח לו שאין הסכמה כזו״.

זה כל הסיפור בתמצית 

לסיכום, קל מאוד לתקשורת, לפוליטיקאים ולציבור להאמין שהגורם העיקרי לאירועי 7 באוקטובר הוא ההתנתקות. אבל האמת רחוקה מאוד מכך.

7  באוקטובר צריך להיות קריאת השכמה לעם בישראל. אין שום הצדקה לפשעי המלחמה שביצע חמאס באותו יום – פשעים מזעזעים נגד האנושות. אבל הציבור בישראל חייב להבין: אי אפשר להמשיך לשלוט על עם אחר השואף לחירות, לשחרור ולכבוד – במשך יותר מחמישים שנה – ולצפות לחיים של שלום. אי אפשר לכלוא יותר משני מיליון בני אדם בעוני ובייאוש במשך עשרים שנה – ולצפות לשקט.

7  באוקטובר התרחש כי מנהיגי ישראל ופלסטין כשלו במשך עשרות שנים במשימה החשובה ביותר שלהם כלפי עמיהם – להבטיח חיים בטוחים ובשלום. חמאס ביצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ב-7 באוקטובר, וישראל מבצעת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה מאז אותו יום. זה חייב להיפסק. זו חייבת להיות המלחמה האחרונה בין ישראל לפלסטינים.

כעת חייבים לשנות את משולש הכישלון:  נתניהו–עבאס–חמאס  – ולהחליף את שלושתם במנהיגים שייקחו אחריות אמיתית ויבינו שהפתרון היחיד לסכסוך הוא להעניק לשני העמים את הזכות להגדרה עצמית – כל אחד בחלק מהארץ ששניהם קוראים לה בית.

 מהים ועד לנהר – על שתי מדינות נבחר!