ההחלטה לבצע רצח עם והרג פומבי בעזה

זה כאילו עזה הפכה לזירה קבועה של זעם רגשי, בעוד העולם רק בוהה. במשך 21 חודשים, גינויים וקריאות ערעור זרמו ממדינות שהיו שותפות למלחמת ההשמדה, שותפות לקנוניה, או שותפות לשתיקתן. הרעב בעזה אינו תופעה חולפת וגם לא תופעה זמנית; זוהי מדיניות שיטתית ונשק המכוון נגד הפלסטינים.

המצב ההומניטרי הוא קטסטרופלי. הרעב הפך לנורמה, והרעב מתפשט כמו אש בשדה קוצים בין הזקן האנושי. כאשר הרעב הופך לרעב, אנו ניצבים בפני פשע מלחמה של ממש וכתם על האנושות. כולם בעזה חשים רעב, אך זו אינה תחושה חולפת; זוהי מציאות קטלנית. אנשים פשוטו כמשמעו מתים מרעב, בתוך שילוב של מחלות, הזנחה, מצור ובידוד. הכאב כבר אינו בהפצצה או בעקירה, אלא בדממה של קיבות ריקות.

אתמול דיווחה קרן האוכלוסין של האו"ם כי כ-55,000 נשים הרות ברצועת עזה, מתוכן 11,000 בסכנת רעב, צפויות ללדת בחודש הקרוב.

אם מספרת במרירות: "הבעיה היא עם ילדים. כשבני אומר לי 'אמא, אני רעבה', מה אני אומרת? אני שואלת 'מאיפה אשיג את זה?' הוא עונה 'מה לי לעשות עם זה? אני רעבה'".

אישה אומרת בבכי, "אני מאכילה את ילדיי במים. אנחנו אוכלים מים כל היום." ביטוי זה כבר אינו מטאפורה פופולרית, אלא תיאור מדויק של המציאות.

גופת עזה החלה לטרוף את עצמה. אי אפשר לקנות אוכל, גם אם יש כסף זמין. השווקים ריקים, והאוכל הזמין מועבר למרכזי מוות, שם אנשים נאלצים לבחור בין רעב למוות על ידי כדורי הכיבוש.

הריגה ברעב, שבה המדינה הכובשת מונעת כניסת מזון, חוסמת משאיות סיוע, ומטילה מערכת חלוקה המזמןת פלסטינים לנקודות הדומות לאתרי הוצאות להורג המוניות. הם נדרשים להגיע מיד, ללא תיאום מוקדם, ונאלצים להתייצב בתור בתנאים לא אנושיים. אם מישהו סוטה מ"הוראות" אלה, הוא נהרג בדם קר, והפשע מוצדק כ"לגיטימי".

ספקנים שואלים בחוצפה, "איפה הגופות?" הגופות אינן מונחות ברחובות, אלא מאחורי חומות, במסדרונות רעב, ומול מרכזי הרג המכונים באופן שקרי "נקודות סיוע הומניטרי".

רעב לא צועק, אבל הוא הורג, ורעב לא צריך תמונות של גופות כדי להאמין. מה שקורה הוא פשע מוצהר, שבוצע בקול רם, לעיני כל העולם. זהו רצח עם, לא הכאוס של מלחמה. יש מערכת שפועלת מסביב לשעון: נותנת פקודות, אומרת לחיילים שהם יכולים להרוג ללא עונש, מפקחת על מנגנון הרעב ומונעת הגעת מזון ותרופות. זוהי בדיוק ההגדרה של רצח עם: כוונה, ביצוע והמשכיות.

בעזה, הפלסטיני מסתיר את כאבו מאחורי דממה כבדה. הוא מתעלם מרעבונו לשמור על כבודו, משכנע את עצמו שהוא עדיין אנושי, למרות כל מה שמשפיל ומנפץ אותו נפשית ופיזית. הוא מנסה להיראות נורמלי, רק להישאר קוהרנטי. אין צורך להתייחס ל"שואת עזה", שכן כל רצח עם ייחודי באכזריותו. מה שמייחד רצח עם זה הוא שהוא ללא סודיות, ללא הפסקה וללא כל התחשבות בקיומם של הפלסטינים כבני אדם. פשעים מבוצעים בגלוי, ללא בושה, ללא הרתעה, ללא ענישה. אין פקודות נסתרות, כי הכוונה הפכה למסר.

דוחות רפואיים וזכויות אדם מאשרים כי רעב המוני כבר החל לגבות קורבנות. עברנו את נקודת האל-חזור. הכל היה ידוע, צפוי והוזהרנו מפניו. ובכל זאת, הפשע מתבצע מול מצלמות ומנוהל מחדרי מבצעים צבאיים ופוליטיים.

אף אחד בעולם הזה אינו חף מפשע. אלו ש"מטילים ספק", אלו שמפרסמים דיווחים כוזבים הטוענים שתושבי עזה מקבלים מספיק מזון, אלו שעוצרים משאיות סיוע, ואלו שמפתחים תוכניות ל"תגובת מזון" במקום לעצור את ההרג, כולם שותפים לפשע.

באשר למשטרים הערביים, רובם נירמלו את ההרג במקום להתעמת איתו. מושגים מוסריים והומניטריים התפוררו והפכו לסיסמאות חלולות. סולידריות אינה עוד מותרות מוסריים, אלא הכרח קיומי, המגן על עצם משמעות האנושות.

בנוגע ל"פתרונות אישיים", ולדיווחים לפיהם כמה מדינות ערביות ואירופיות - שאינן מכירות ברצח עם - מתכוננות להביא סיוע באמצעות הטלות אוויריות, מדובר בחזרה על ניסיונות כושלים שבעבר עלו בחיי אדם במקום להציל אותם. הם אינם מגיעים לכולם, אינם מחולקים בצורה הוגנת ומשמשים לליטוש תדמיתה של המדינה הכובשת. כולם יודעים שהפתרון אינו להפיל פירורים על הרעבים, אלא לשים קץ לענישה קולקטיבית ולפתוח את המעברים כדי לאפשר זרימת סיוע בכבוד ובצדק.

איזה עולם שאינו חסר אונים, אלא מנציח את חוסר הצדק, מתיר רעב וקובר את מה שנותר מאנושיותם של הפלסטינים ברצועת עזה. אין דבר חשוב יותר מהצלת חיים. ישראל מקדישה את כל מאמציה לחיסול הפלסטינים. ואם זו לא ההגדרה החיה של רצח עם, אז מה כן? כרגע, אין דבר חשוב יותר מהצלת ילדים ותינוקות ממצור המזון והתרופות. כל השאר יגיע אחר כך.