הפסקת האש בעזה: ניצוץ של תקווה או מלכודת פוליטית?

אמין אל-חאג'

עם עשן התוקפנות שעולה מעל עזה, דיבורים על הפסקת אש הופכים יותר ויותר לחזרה על סצנה טרגית שחווה האזור במשך עשרות שנים. זהו מונח שחוזר על עצמו לעתים קרובות בתקשורת ובנאומים של פוליטיקאים, אך הוא חרג מדרישה הומניטרית לעצירת הטבח המתמשך. הוא הפך למשחק פוליטי מורכב שמטרתו לדחות את המשבר במקום לפתור אותו. הוא נשלט על ידי שחקנים בינלאומיים ואזוריים, תוך השארת הפלסטינים לכודים בין פטיש רצח העם לסדן המשא ומתן. עזה נועדה להישאר פצע פתוח, קלף מיקוח.

מאז התוקפנות המחודשת במרץ האחרון, זרמו יוזמות ותיווכים, וקובץ הפסקת האש הפך לזירה למשא ומתן ועסקאות, שבה אינטרסים אזוריים ובינלאומיים מתנגשים על חשבון סבלם של הפלסטינים. התברר כי הפסקת האש איבדה את משמעותה המוסרית וההומניטרית והפכה לכלי לסחיטה פוליטית בין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים. כיבוש שרוצה לכפות את תנאי ה"ביטחון" שלו ולהשיג את הכמות המרבית האפשרית של "מטרותיו" הצבאיות או לקבוע משוואות הרתעה חדשות, דוחה כל נוסחה המהווה ניצחון לפלסטינים, ומתייחס לסוגיות האסירים והסיוע כקלפי מיקוח, ולא לזכות הומניטרית. לעומת זאת, ההתנגדות הפלסטינית משתמשת בעמידתה האגדית כדי לחזק את מעמדה ולכפות משוואות חדשות, שהאזור אינו רגיל אליהן, מונעת על ידי אמונה איתנה שהעלויות האנושיות והחומריות העצומות ששולמו פותחות באופן בלתי נמנע את הדלת לסחיטה חסרת תקדים של זכויות.

בינתיים, מתווכים אזוריים ממלאים תפקיד כפול, ומאזנים בין לחץ מצד העמים התומכים בעזה לבין חישובים עדינים של בירות. הם דוחפים לרגיעה, אך גם פועלים לפי הקווים האדומים של ארה"ב וישראל, על רקע חשש עמוק מפיצוץ אזורי שעלול לצאת משליטה.

העמדה הבינלאומית, כרגיל בנושא הפלסטיני, נותרה גם היא סלקטיבית. בעוד שהלחץ התקשורתי והעממי לעצור את המלחמה גבר, התמיכה הפוליטית והצבאית בתוקפנות הייתה ה"קבועה" היחידה. החוק הבינלאומי ויישומו כפופים לאינטרסים ולבריתות, והמערב, באופן כללי, מפעיל לחץ שטחי שאינו נוגע במהות המשבר, וגם לא מטפל בשורשיו. הוא מסתפק בניהול כעס עולמי כדי לשמר את האינטרסים האסטרטגיים שלו. הדבר ניכר בסטנדרטים הכפולים שלו, בעוד שהפלסטינים נותרים קורבן מתמיד של היעדר צדק ושלטון חוק הג'ונגל.

המצב הנוכחי חושף את שבריריותו של מושג הפסקת האש עצמו. הוא נכפה ביד קשה או מלווה בהבטחות קלושות שקורסות במהירות במבחן הראשון. לאחר כל סבב, הפלסטינים מגלים לעתים קרובות שהמציאות נותרה ללא שינוי: מצור מחודש, שיקום מותנה, עתיד פוליטי הולך וגובר וחוסר ודאות, בעוד שאיום התוקפנות המחודשת נותר רק עניין של זמן.

המשא ומתן המתמשך מאופיין בעמימות, באינרציה, ואף בהתחמקות ובקניית זמן. תנאי הפסקת האש אינם מוגבלים עוד לעצירת הטבח בלבד, אלא כוללים הסדרי ביטחון חדשים ואולי גם מתווה עתידה הפוליטי של עזה, או תוכנית ליום שאחרי. דבר זה הופך את הטרגדיה ההומניטרית לקלף נוסף המשמש ללחץ על הפלסטינים, ללא מחויבות אמיתית להצלת חיים, שיקום או הסרת המצור. עזה הופכת אפוא למעבדה לעסקאות החורגות מהגיאוגרפיה הפלסטינית: ארגון מחדש של הרשות, הכנסת כוחות בינלאומיים לפיקוח, פתיחת דלת לתרחישים של עקירה ובינלאומיות, ואולי הטלת הסדרים ביטחוניים וכלכליים המעמיקים את ההפרדה בין הגדה המערבית לעזה, ומעניקים לגיטימציה למציאות של כיבוש ארוך טווח.

באשר לעתיד, הוא תלוי בסדרה של שאלות גורליות: האם ההסכם יוביל לשיקום ולהסרת המצור? או שמא מדובר בסך הכל בהפסקת אש שברירית הסוללת את הדרך לסבב חדש של הרס? נכון להיום, אין ערבויות אמיתיות לפלסטינים, רק הבטחות זמניות שמתאדות עם המשבר הראשון, בהיעדר פתרון פוליטי שישיב את הזכויות לבעליהן החוקיים. זה נכון במיוחד כעת, לאחר שהפסקת האש בעזה איבדה את משמעותה ההומניטרית והפכה לבת ערובה של חישובים אזוריים ובינלאומיים.

באופק, המטרה הפלסטינית תישאר אש מתחת לאפר, שתתלקח מחדש בכל פעם שחלק חושבים שהיא כובתה. הסיבה לכך היא שהטרגדיה בעזה אינה גורל בלתי נמנע, אלא תוצאה ישירה של הפיכת סבל אנושי למספרים בחישוביהם של השחקנים הגדולים. באשר לתקווה, היא תלויה ביכולתם של הפלסטינים להפוך את העמידה האיתנה הזו לפרויקט לאומי מקיף שמגדיר מחדש את המטרה מעבר למשחק האומות, ומחזיר את האדם הפלסטיני לתפיסה כערך וכזכות, לא כסחורה סחירה בשולחנות הממוצעים, או בשוק העסקאות הזולות.