הקונגרס האמריקאי משך בו הצעת חוק נגד חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS), שתוכננה להצבעה ביום שני, בעקבות תגובות זועמות מצד כמה מחוקקים ופודקאסטים רפובליקנים שתמכו ב"אמריקה תחילה" ברשתות החברתיות.

הצעת החוק, המכונה "חוק נגד חרם על ארגונים בין-ממשלתיים", שואפת להפליל למעשה חרמות על ישראל.

ראוי לציין כי חרם על מדינות זרות הוא מסורת אמריקאית שקדמה לארצות הברית עצמה. תנועת מסיבת התה של בוסטון, שקדמה למהפכה האמריקאית, באה בעקבות קמפיין חרם נגד סחורות בריטיות. אבל מאז שנות ה-70, ממשלת ארה"ב ניסתה למנוע מאמריקאים להשתתף בחרמות בלתי מורשים על מדינות זרות.

בית הנבחרים היה אמור להצביע על חוק נגד חרם של הארגון הממשלתי הבינלאומי, שעשוי להיות הצעד המחמיר ביותר מסוגו עד כה: הוא קובע עונש מאסר מרבי של 20 שנים או קנס של מיליון דולר על כל מי שמציית לסנקציות בינלאומיות על זכויות אדם נגד בעלת ברית של ארה"ב, כולל "מתן מידע".

התומכים הדו-מפלגתיים בהצעת החוק הם חברי הקונגרס מייק לולר (רפובליקני מניו יורק) וג'וש גוטהיימר (דמוקרט מניו ג'רזי). לאחר שנתקלה בהתנגדות רפובליקנית בלתי צפויה - כולל מצד מחוקקים המתנגדים בתוקף לחרם על ישראל, כמו חברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין (רפובליקנית מג'ורג'יה) ואנה פאולינה לונה (רפובליקנית מג'ורג'יה) - ההצבעה נדחתה בשקט, כך חשף חבר הקונגרס בעל הנטיות הליברליות תומאס מאסי (רפובליקנית מג'נטקי) ב-X במוצאי שבת.

למרות שהצעת החוק מוקפאת כעת, חוקים נגד חרם עליהם היא מבוססת נותרו בתוקף.

בתגובה לאמברגו של הליגה הערבית על ישראל, אימץ ממשל קרטר בשנת 1977 תקנות יצוא האוסרות על חברות אמריקאיות לציית ל"הסכם עם, דרישה או בקשה מ" ממשלה זרה להחרים צד שלישי "ידידותי". הקונגרס החמיר את ההגבלות בשנת 2018, וקבע עונש מאסר מרבי של 20 שנים או קנס של מיליון דולר על מפירי החוק. ציות לחרם כולל "מתן מידע" למדינות המחרימות, או אפילו אי-הודעה ללשכת התעשייה והביטחון של ארה"ב על בקשת חרם זרה. בשנה שעברה נקנסה חברה אמריקאית ב-151,875 דולר על כך שלא הודיעה לממשלת ארה"ב כי המפיץ שלה באיחוד האמירויות הערביות מעוניין להפסיק למכור את מוצריה לישראל.

חוק נגד חרם על ארגונים ממשלתיים בינלאומיים ירחיב את היקף החרמות הבלתי מורשים כך שיכלול קמפיינים של מוסדות בינלאומיים כמו האומות המאוחדות או האיחוד האירופי. ההקדמה לגרסה מוקדמת יותר של הצעת החוק, שנתמכה על ידי הדמוקרטים ונדחתה בשנת 2018, האשימה במפורש את מועצת זכויות האדם של האו"ם בתמיכה ב"חרם סחר" על ישראל על ידי פרסום רשימה של חברות הנחשבות שותפות לשלטון הישראלי בשטחים הפלסטיניים. "ארגונים בינלאומיים לא יכולים להתחמק מלהתקיף על בעלת בריתנו הדמוקרטית המרכזית, ישראל", אמר גוטהיימר בהודעה לעיתונות בינואר שפורסמה על ידי משרדו של לולר. "זו הסיבה שאנו מציגים את חוק הארגונים הבין-ממשלתיים נגד חרם, הצעת חוק דו-מפלגתית שמטרתה לטפל בהטיה האנטי-ישראלית הבוטה בארגונים בינלאומיים כמו האומות המאוחדות."

תומכי זכויות אזרח מזהירים כי הגדרת רשימת האו"ם כחרם זר תאפשר לממשלת ארה"ב להעמיד לדין אמריקאים על הצהרותיהם הפוליטיות. איגוד החירויות האזרח האמריקאי (ACLU) טען במכתב מפברואר 2024 למחוקקים כי חוק נגד חרם של ה-IGO "מתייחס בבירור לביטוי מרצון, בעל מוטיבציה פוליטית, המבקש לתמוך בחרמות אסורים".

למרות שהחלטת האו"ם משנת 2016 שיצרה את הרשימה אינה קוראת במפורש לחרם, היא קוראת למדינות להטיל אחריות על חברות רשומות, כגון חברות אבטחה ומעקב ישראליות, על הפרת זכויות הפלסטינים. כאשר פורסמה הרשימה בשנת 2020, תיאר אותה שר החוץ הישראלי ישראל כץ כ"מדיניות מפלה ואנטי-ישראלית" וכ"כניעה מבישה ללחץ מצד מדינות וארגונים המבקשים לפגוע בישראל". ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח "להתמודד עם זה בכל הכוח".

תזכיר אסטרטגי של ממשלת ישראל, שנכתב בפברואר 2019 ונחשף על ידי קבוצת הכחשת סודות מבוזרת ביולי 2024, ממליץ לנסות לכלול את רשימת האו"ם ב"תקנות אמריקאיות קיימות נגד חרם שהוטלו על ידי משרדי המסחר והאוצר", אשר "עלולות להיות מנוצלות כדי להגביל את יכולתו של כל אדם הכפוף לתקנות ארה"ב... לבצע כל פעילות הקשורה למאגר הנתונים של האו"ם".

התזכיר המשיך: "האתגר הוא שמשרדי המסחר והאוצר נקטו, מבחינה היסטורית, בעמדה לפיה התקנות שלהם חלות רק על חרמות שהוטלו על ידי הממשלה. לכן, הם לא יישמו תקנות אלה על פעולות שננקטו על ידי חברות בודדות כדי לציית לחרמות לא ממשלתיים." היא הוסיפה כי "חקיקה חדשה בקונגרס" תהיה "הגישה הקשה ביותר, אך תספק את הגמישות הגדולה ביותר ליישום הסמכויות החדשות".

הצעת חוק לולר-גוטהיימר תעשה בדיוק את זה. למרות שההצעה עברה בבית הנבחרים בשנה שעברה, היא נכשלה בסנאט. לולר וגוטהיימר ניבאו שהניסיון השני יהיה מוצלח יותר כעת, כאשר הרפובליקנים שולטים בשני בתי הקונגרס, על פי הצהרתם מינואר 2025, שכללה ציטוטים תומכים מצד "נוצרים מאוחדים למען ישראל", הוועדה לענייני ציבור של אמריקה-ישראל, הוועדה היהודית הרפובליקנית והקרן להגנת הדמוקרטיות.

מה שהם לא לקחו בחשבון היה כמות האופוזיציה הרפובליקנית איתה הם יתמודדו בתוך בית הנבחרים עצמו. לונה כתבה ב-X: "לאמריקאים יש את הזכות להחרים, וענישה על כך מאיימת על חופש הביטוי. אני דוחה ומגנה בתוקף את האנטישמיות, אך איני יכולה להפר את התיקון הראשון לחוקה." מאסי תיאר זאת כ"חוק מגוחך שההנהגה שלנו מעולם לא הייתה צריכה לתאם להצבעה".

לא ברור האם ומתי הצעת החוק תוגש שוב. בינתיים, מספר חוקים נגד חרם כבר בתוקף. בנוסף לחוקים פדרליים נגד חרם, לפחות 38 מדינות העבירו חוקים, צווים נשיאותיים או החלטות המכוונות לחרמות על ישראל. בשנת 2019 הגיש ה"ארקנסו טיימס" תביעה נגד המדינה בטענה שדרשה מסטודנטים לחתום על תצהיר נגד חרם כדי להמשיך לעשות עסקים עם מערכת האוניברסיטאות הממלכתית. בית המשפט לערעורים במחוז השמיני אישר את החוק, וקבע כי "התנהגות מסחרית גרידא, שאינה אקספרסיבית" אינה נחשבת לחופש הביטוי המוגן. ג'יי דיאז, יועץ בכיר בקרן לזכויות הפרט וביטוי, טען כי ההחלטה שגויה, והצביע על "היסטוריה אמריקאית ארוכה" של חרמות פוליטיות, החל ממסיבת התה של בוסטון ועד לתנועת זכויות האזרח.

ספקנות עמוקה כלפי ישראל בקרב בעלי בריתו של טראמפ בפודקאסטים ניכרת. בחודש שעבר, מגיש תוכנית האירוח השמרנית טאקר קרלסון אירח את איש התקשורת מאט וולש בדיון בו דנו בקצרה בשאלה האם "הישרדותה" של ישראל כמדינה היא הכרחית.

השינוי ברגשות השליליים כלפי ישראל היה בולט ביותר בקרב רפובליקנים צעירים מתחת לגיל 50, הנוטים יותר להאזין לפודקאסטים כמו זה של קרלסון ומושפעים מדאגות בנוגע לחופש הביטוי וחלוקת סיוע חוץ.