במהלך שנות הסכסוך נוצרה איבה אישית בין חיילי הכיבוש למחנה, איבה המונעת מרצונות נקמה נגד המקום המהווה את זכרון הדורות, ומסיתה אנשים להיאחז בשולי התקווה, לא משנה כמה גבוה עולים עמודי העשן, או כמה ארוך הלילה, או עד כמה החששות, או עד כמה קשים, מעמיקים, הדאגות הצטברות כאב וקנוניות, ופעולות תפיסת הארץ והחרמת כלבי הים מידי שומר חלומות הפליטים, המתחממים על גחלת הגעגועים, המונעים על ידי הוודאות של הבלתי נמנע לחזור למטעי התאנים והזיתים ולפרדסי התפוזים העצובים.

מראות של עקירה בכפייה ממחנות הצפון ושריפת בתים מעוררים זיכרונות כואבים לאלה שחיו בשנות הנכבה הראשונות, שנחרטו עמוק בנפשם כשסבלו את כאב האובדן, העוני, הרעב והקור, באוהלים שלא הגנו מפני חום הקיץ או קור החורף.

חשבנו שזה האוהלים האחרונים, וקץ הצער, אחרי שילדי העקורים עשו את דרכם לחיים, עם נשק החינוך בבתי הספר של אונר"א, שהיו כמו תיבת נח לפליטים, לפני שהגיע המבול, והחזירו את הנושא לבור ההתמוטטות, שם היה הרג, עקירה לאוכל, ואיומים שהביאו אותנו לאוכל, ועם ארבע שנים שהוא חיכה לנו אדמה לאחר גירוש העם.

מחנות הם לא רק מקומות מחסה, אלא משרדים פתוחים, שווקים מלאי שירה, ינשופי לילה ושירי חיים, ורגעים בהם עניים ובעלי אמצעים חולקים שמחה, במפגשי בוקר ובערבי רמדאן. זו מערכת יחסים שמעבר להיותה חובות חברתיות, לטקסים יומיומיים, שאת הטמפרטורה שלהם מכירים תושבי השכונות, במיוחד בלילות חשוכים.