אין זו כותרת של טקסט פיוטי מאת משורר בינלאומי, אלא שטח קשה, שנוצר על ידי יהירות הכוח האכזרי, הצועק בשממה, ומוכרז על ידי הבתים ההרוסים, והכאבים, הכאבים, הדם והסבל. נאנח מתחת להריסותיהם.

בין הגופות וחלקי הגופות הפזורים, מתחת לעמודי האש והעשן ולערימות ההריסות בעזה, ביירות, דמשק וצנעא, נשאלת השאלה הבוערת: האם עדיין אפשריים שירי לאומיים, המנונים וסיסמאות מהפכניות? האם "מדינות ערב הן ארצות מולדתי", שמילאו את ליבנו, הציתו את לשוננו והציתו את גחלת התקווה בנפשנו המודאגת, כמו רוח הנושבת תחתיהם, עדיין יעילה, ועדיין לא יצאה משירות?

העורב חורק את השממה, עובד על ציפורניו, הרוע שלו, האמנויות והטירוף שלו, והוא חושף כישורים חדשים בציד הטרף שלו, בזריזות התואמת את התעלמותו מחוקי היער.

לאחים ולחברים, לנוכח כל הייסורים הללו שאנו סובלים על פני הארץ השוממת, אין ברירה אלא לפטפט על גדות התשבצים, היוצאים מגרונם של חסרי האונים, התלויים והחולמים, " לסבלנות יש גבולות", בעוד העורב מתנשא ומבטיח עוד הרס, הרס שאין לו גבולות והוא אינו מוגבל בהגבלות, מול נטיות היוהרה וחלומות השליטה וההתרחבות להקמת מזרח תיכון חדש.

"כמה לבד היית, והשקט הזה הביא לנו חיצים...", כאילו עדיין שרכנו בינינו המשורר שלנו ועמוד האוהל האחרון שלנו... הו לבד!

עצרו את מלחמת ההשמדה ותעצרו את הפושעים עכשיו..!