ההתנקשות בנסראללה היא נקודת מפנה

אפילו בסיוטים הקשים ביותר שלנו, לא תיארנו לעצמנו שהמדינה הכובשת תוכל להפנות תקיפות ספציפיות נגד חיזבאללה, כפי שקרה בשבועות האחרונים, שהסתיימו בהתנקשות במזכ"ל שלה, השהיד חסן נסראללה, המנהיג החריג. שסימן את לבנון במאפייניו והטביע את חותמו על האזור כולו, שכן הוא דמות מנהיגות לבנונית, פלסטיני, ערבי, איראני, ובעל קשרים אזוריים אורגניים מובהקים עם טהרן, שסיפקו לה משאבים גדולים שהפכו את חיזבאללה לחשובה ביותר. מפלגה עממית רבת עוצמה - עד כדי תיאורה כחזקה יותר ממדינות רבות - והגבילה אותה לקובעי הפרויקט האיראני העוין את הפרויקט הקולוניאלי הציוני ובעל סדרי עדיפויות משלו.

לנסראללה נוכחות סוחפת ומשקל רב בגלל חוכמתו, ניהול העניינים ואמינותו, שהביאו להאמין בו גם בקרב חוגים רחבים של ישראלים, ומהניצחונות שהשיג בהבסת הכיבוש הישראלי מלבנון. שנת 2000, ועמידה בפלישה הציונית בשנת 2006 ומונעת ממנה להשיג את מטרותיה. מה שהוביל לציור דימוי אגדי שלו שעושה כך את היעדרותו, ועם חיסול רוב הנהגת המפלגה ופציעת אלפים במלכודות ביפר ומלכודות רדיו, הוא לא רק אירוע גדול, אלא רעידת אדמה שתהיה לה השלכות גדולות על האזור כולו, ואנחנו לא מגזימים בכך שההתנקשות בו ומה שקורה כעת תהיה נקודת מפנה מכרעת להביס אותו ולעצב את האזור כך שיעמוד באינטרסים, המטרות והשאיפות של מדינותיו ועמיו.

האובדן שלו הוא הפסד עצום ואי אפשר לפצות אותו או למצוא לו חלופה שווה. אלא חיזבאללה זקוק למאמצים משולבים של כמה מנהיגים ועבודת צוות מוסדית כדי למלא את החלל הנובע מהיעדרו.

האם האמור לעיל אומר שחיזבאללה הוצא מהמשוואה והובס ללא רף, או שהמכה שלא הרגה אותו חיזקה אותו, או שמא זה או אחר תלוי ביכולת המפלגה להתלכד שוב, להחזיר לעצמו את היוזמה והיכולת לשלוט ולשלוט, להתרומם שוב ולהתקדם?

מענה על שאלות אלו והתעוררות מחדש מחייבת סקירה מעמיקה, מקיפה ונועזת של ניסיון העבר, במיוחד בהיבט הביטחוני שלו, והפקת לקחים ולקחים. סקירה יכולה להסביר מה קרה ולהצליח לפתח את הטיפול המתאים, במיוחד מאחר שמה שקרה מצביע על פרצה גדולה או על עליונות טכנולוגית מסיבית, או על שניהם, במיוחד מכיוון שמבצע "מניות הצפון" נמשך וצפוי להימשך, ו שמו שונה כדי לשנות את המשטר, כדי להיות עקבי עם המציאות של המטרות החורגות מעבר להשבת העקורים בצפון, ולהגיע ליעד של שינוי מאזן הכוחות וציור מחדש של המזרח התיכון כולו, כמו בנימין. נתניהו חזר על כך מספר פעמים.

השגת מטרה ישראלית זו עוברת דרך גופת הסוגיה הפלסטינית, דרך חיסול כל היבטיה, דחייתה לשוליים והפקרתה, נורמליזציה של יחסים נוספים של מדינות ערביות ואיסלאמיות עם המדינה הכובשת ושילובה באזור, חיסול או החלשת ההתנגדויות השונות. כוחות, והתקנת ישראל כמדינה הגמונית על כל האזור. זוהי מטרה מרכזית שניתן לסכל אותה אם כוחות ההתנגדות ועמי ומדינות האזור המושפעים ממנה יהיו מסוגלים לקבל את המודעות הדרושה ולפתח תוכניות, מדיניות ונהלים מתאימות כדי להביס אותה.

העניין המכריע הוא לא האם חיזבאללה יכול להגיב באופן פרופורציונלי עכשיו, או שהוא יכול להגיב מאוחר יותר. אלא שהיא מבינה שהימנעות... מלחמה עקב חוסר מוכנות אינה אפשרית אם האויב שלך בחר לנהל אותה ונמצא בעיצומה. זה לא מצריך למהר לנקום בלי חישובים, אבל זה דורש תשלום לאויב מחיר שיגרום לו לשקול מחדש את החלטתו למלחמה, ולא להסכים לחצות קו אדום אחד אחרי קו אדום.

נכון שעכשיו העדיפות היא לספוג את המכות, לפעול להחזרת היוזמה, להצליח לשמר את אחדות הזירות ואחדות כוחות ההתנגדות, ואחדות חיזבאללה ולדבוק בסדר העדיפויות שלו, ולבלום את סכסוך פנימי שנרקם עבורה, על ידי זריעת חוסר אמון ותבוסה בשורותיה, או יצירת טריז בפנים הכת השיעית, או בינה לבין שאר הכתות האחרות בתגובה להסתה, לקחה ממה שקרה, ו. ממה שיכול לקרות, השמדת לבנון בדומה להשמדת עזה, כתירוץ לדחוף את חיזבאללה, לכל הפחות, לוותר על אחדות האזורים, ולהסיג את כוחותיו מרצועת גבול כדי לספק אזור בטוח. לכל היותר, הסכים לפרק אותו מנשקו ולהרחיק את עצמו לחלוטין מהעניין הפלסטיני.

מכשולים בנתיב הפיתוי

המכשולים העומדים בפני הפיתוי הם אלה:

ראשית: המטרות של מלחמת ישראל גדולים יותר מחזרת העקורים מהצפון ויצירת אזור חיץ בגבול. במקום זאת, הם מגיעים ליעד של שינוי המזרח התיכון, וזה לא יושג בלי ביסוס אזור חיץ בדרום לבנון ולהנחית מכה אנושה לאיראן ולתוכנית הגרעין שלה, ומי שמתבונן במפת ציר הרשע שהיא הציגה ובדבריו בנאומו באו"ם צריך לצפות למלחמה עדיין בחיתוליו, ושהשאיפות של ישראל לכך גדולות בהרבה ממה שנאמר, ואולי הקונצנזוס הישראלי על ניהול מלחמה קרקעית הוא עדות חותכת למה שהגענו אליו.

שנית: חיזבאללה הוא מפלגה חזקה, מוסדית ואידיאולוגית, וקשה או אפילו בלתי אפשרי לו להיכנע הוא עלול לסגת מעט או הרבה לאחור, והוא עשוי להיחלש, אך הוא לא יסתיים או ינטוש את מטרותיו או שלה. תוכנית, ללא קשר לעלות, והיא תעלה מהדעיכה שלה במוקדם או במאוחר.

האידיאולוגים של התבוסה והכניעה חייבים להפסיק לשרת את אויבי ארצם בכך שהם מדברים כל הזמן על כך שהעין לא יכולה להתנגד למרצע, ושישראל היא כוח בלתי מנוצח ואין דרך להתנגד לו כי ההתנגדות מובילה לתשלום. מחירים גבוהים מאוד, תוך התעלמות מהעובדה שעמים קולוניאליים ותנועות שחרור סבלו לאורך ההיסטוריה מחוסר איזון הכוחות הגולמי, ואם זה ישתמש בזה כהצדקה לאי-התנגדות, הקולוניאליזם ימשיך לנצח.

עם זאת, תנועות השחרור ועמיהן בחרו באמצעי ההתנגדות המתאימים, שכן אימצו מלחמת שחרור עממית ולוחמת גרילה ארוכת טווח, והתמודדו עם ההתנגדות כשיטה להשגת מטרות ולא מטרה בפני עצמה, כך שהקולוניאליסט המדינה יכולה להיות מובסת לא צבאית, מכיוון שהיא לא יכלה להשיג זאת, אלא על ידי הבאתה למצב. היא משוכנעת שהיא מפסידה יותר מהקולוניזציה והכיבוש שלה מאשר היא מרוויחה. לכן היא אימצה צורות שונות של התנגדות שלווה ואלימה (קשה ורכה), והמרה על הסתירות בשורות האויב ועל תנועות השחרור והסולידריות וכוחות הקידמה, הצדק והחירות בעולם כולו.

מנגד, חלק מהאידאולוגים של חיזבאללה וההתנגדות חייבים לשקול את עצמם מחדש ולהפסיק להטעות את עצמם, את הציבור ואת הנהגת ההתנגדות על ידי קידום הניצחונות שהושגו בעזה מבלי לראות את העלויות הגבוהות. כן, יש חוסן גדול, אבל הוא מלווה באסון חסר תקדים.

וגם להפסיק לקדם את הניצחונות שבדרך להשגה מבלי לראות את הסיכונים ואת מאזן הכוחות הבלתי מאוזן, עד כדי תעמולה שגווית ישראל לא רק אפשרית, אלא שהחלה מושגת, וש היא לא מסוגלת לשאת את ההפסדים ולא להיכנס למלחמה קרקעית, וכי היא לא רוצה מלחמה אלא משפרת את התנאים למשא ומתן זה רחוקה לחלוטין מהמציאות, וזו עקשנות בהגנה על הערכות שהוכחו כשגויות. וההצגה שהמדינה הכובשת לא תוכל לעמוד אם המלחמה תעבור לחזיתה הפנימית, ושהמחלוקות הפנימיות שלה יאיץ את תבוסתה המוחלטת והמהדהדת.

כן, ישראל מועדת לתבוסה, כפי שהוכיח מבול אל-אקצא, וכוח ההרתעה שלה נפל, ונראה היה שהיא זקוקה למישהו שיגן עליה, אבל כעת היא השיבה לעצמה את כוח ההרתעה שלה עד שתספוג תבוסה או תבוסות חדשות. והוא יכול להיעלם כאשר הגורמים להיעלמותו זמינים, אבל זה מצריך ריאליזם מהפכני שאתה רואה את הדברים כפי שהם ומבקש לשנות אותם.

הניצחון דורש זמן, שינוי במאזן הכוחות ומתן תנאים מתאימים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים. ישראל היא מדינה חזקה וגרעינית, והכי חשוב, היא חלק מהגוש הקולוניאלי שהולך ופוחת, כן, אבל היא עדיין החזקה ביותר, ויש לה יחסים אורגניים עם ארצות הברית של אמריקה, המדינה החזקה ביותר במדינה. העולם, שלא יאפשר להביס אותו בקלות ובמהירות, מה שאם זה יקרה, יוביל לטובת אויביה של וושינגטון, ובמיוחד הם סין, המבקשת להנהיג את העולם, קבעה תאריך להשגת זאת בשנת 2049.

לפיכך, ממשל ביידן רתם את כל סוגי התמיכה, היה שותף מלא במלחמה, הסכים עם המדינה הכובשת על יעדים וחלק על כמה מדיניות וטקטיקות, והתחייב לשמור על ביטחון ישראל ולמנוע ממנה תבוסה... החומר נשאר.