באמצע היום, מראשו של הר שהפך לסמל של חופש ומאבק בעוול, דיכוי, התיישבות וכיבוש, עמד אורב צלף, בעל תאוות ההרג שנגזרת מתורת המחיקה, השריפה. והשמדה.

הוא ירה שני כדורים, שהתקעו בראשה של עיישה, הנערה האמריקאית ממוצא טורקי, שהגיעה, מונעת מרגשותיה ההומניטאריים, לעמוד בסולידריות עם הקורבנות, שפצעיהם מדממים עזים כבר אחד עשר חודשים, ללא העולם עושה כל דבר.

הריגת עיישה, כמו גם הריגת בת ארצה רייצ'ל קורי, נובעת מאותה אמונה שמעצבת את התנהגותם וחשיבתם של הרוצחים, ומכילה מסר בסיסי לכל מי שחושב על מתן סיוע ותמיכה, או הבעת רגשות סולידריות. עם הקורבן, שגורלו יהיה כגורלם.

אירועי ההרג שהוכרז, שהפעם קורבן שלו היה הפעילה הבינלאומית עיישה, מחייבים עמדה בינלאומית, ולפני כן אמריקאית, החורגת מגבולות ההוקעה וההוקעה, ומביעה תחושות של דאגה ועצב כלפי המנוח, עד למעשית. צעדים ששמים קץ לפשע המתמשך ומעמידים לדין את העבריינים.

ההתנקשות של עיישה היא תוצאה טבעית של הטיוח האמריקאי על העבריינים ועזרה להם להתחמק מעונש ביום שבו נהרגו רייצ'ל ושירין... כשהתגובות האמריקניות הרפות היו מסר לרוצחים להמשיך. ההרג.

אנו פורשים למשפחת המנוחה ברגשות החמים ביותר של כאב ועצב, כאשר דמה הטהור התערבב בדם ילדינו ונשותינו, והיא הפכה לאחת מאיתנו.

לכבודה, לדמה ולמאבקה, אני מציב היום את תמונתה במקום שלי.