מדיניות לא מתגבשת על סמך רגשות, והחלטות לא מתקבלות תחת משקלם של אכזבות וזעזועים, והמשברים שהם מחוללים והכאב שהם גורמים שגורם לדם לרתוח בוורידים.

בהשפעת הטרגדיה הלאומית המהדהדת, ובהשפעת תחושת הכאב המוגברת המדממת את לבנו ומרעידה את נפשנו עד ליבו, חזרו לקדמת הבמה קריאות רגשיות לנקמה באמצעות מבצעי קדושים קדושים, מבצעים שהיו עדים בעבר לתפוצה נרחבת. מחלוקת בתקופת האינתיפאדה השנייה, עד שהוחלט להפסיק להשתמש בהן כאמצעי מאבק בהתחשב בעלויותיה המוסריות, ההומניטריות והפוליטיות, הנגרעות ממאזן המאבק ואינן מוסיפות עליה.

מאז ירי הכדור הראשון מתאפיין המאבק הלאומי בערכים האנושיים המתבטאים במצוות הנבחר, עליו ה' ושלום, לצבאו: "אל תהרוג תינוק ולא אישה. , לא זקן ובת תמותה, ולא אדם מבודד בממגורה, לא כרות עצי דקל, ולא עצים, ולא הרס בניין".

אולי היחס ההומני, שמצא את ביטויו על פניהם של העצורים הישראלים המשוחררים, נוצר בהשראת הציווי הנבואי ההומניטרי המגדיר את המסגרת המוסרית ההומניטרית במלחמות, מסגרת שנפרצה על ידי מי שחסרי אותם ערכים ונוהגים בהם. ממול, הניזון מדוקטרינה המבוססת על הרג, מחיקה, שריפה והשמדה ככת! כאמור במכתביו של ישוע בן נון לאנשי כנען, שממנו קיבל סמוטריץ' השראה בתכנית המכרעת.

זה חל על חישובי דת, ערכי מוסר ואנושיים, בעוד שבחישובי פוליטיקה, רווח והפסד, פעולות אלו מהווים תחמושת נוספת בנשק הנרטיב שאומץ על ידי הקיצוניים בממשלת ישראל, לדמוניזציה של הקורבן ולהתעמקות. עמוק יותר לתוך הדם שלה.

סיפורה של אחת הבנות שהחליטה להימנע מלהתפוצץ, על פי הודאתה, לאחר שראתה עיניים נוצצות של ילד שנשאה אמו, במהלך ההתקוממות בשנת 2000, עדיין מהווה מניע הומניטרי ודתי המעיד על תחושת אחריות מוסרית גבוהה, שהאויב שלנו לא ידחוף אותנו, לא משנה כמה חזק הרצון שלו להרוג אותנו עד שאנחנו נוותר על זה, כי זו תורה שמעצבת את המחשבה וההתנהגות שלנו.

גולדמאיר צוטטה כאומרה שהיא לא תסלח לפלסטינים, "כי הם הכריחו את הישראלים להרוג אותם!"