מה אני צריך להגיד אחי?

הו לוחם חי:

כואב לי להיזכר בזיכרונות בנוכחות הקדושים, אחי, וכואב לי לכתוב עליך ועליהם איך אני יכול לספר את העבר עם הצלעות הנפולות שלי עכשיו כשהכל בו הוא מלח ואבק שריפה ומשפטים נראים קטועים כמו העזיבה שלך כל מה שנאמר ומה שייאמר לא מחזיר פה צחוק או זיכרון שם, רק אני מרגיש דימום על אצבעותיי מול הזרבובית הכיבית של השנים שבולעת את הריח שלך לתוך שלה. מעיים.

מה עלה בדעתך כשקפצת מאזור עפר אחד לאחר לאחר שגופך נפגע מהכדור הראשון?

היו חושים שלך טלטלו בעקבות צעדיהם של החיילים מאחוריך? או שהיית במודעות חדה, כשעלית מליבו של הילד ללב הגבר שבתוכך, כך ברגע, או שהחלטת לחכות להם?

האם הם התבוננו בלב שלך דרך עדשת רובה? הם מצאו את זה מספיק גדול, ולא היה לך מספיק זמן לקום שוב, ומה אם היית יושב ברגליים משולבות אחרי שאזל התחמושת של בקבוקי התבערה, ואתה בוהה בפרצוף של חופש ומחייך? אולי שטחו יתרחב.

מה ראית? האם הוא קיבל אותך, כשרצת לכיוון הארץ? איך אני יכול לתאר את זה, הלב שלי מבודד ורטוב, קרוע מריקנות, אז אני תופר פצעים שאף אחד לא יודע עליהם, ואני חושש שהגרון שלי יגמגם כשהוא אוסף את רסיסי המילים אני אגיד עוד ודמי יתלקח.

אמור לי: אחרי שהכדורים על גופך פסקו, מה הייתה התמונה האחרונה שהייתה לך לפני שעצמת את עיניך, ולפני שהאדמה תפסה אותך בבגרותך המלאה?

אמור לי: מהם הטקסים של הקדושים בסצנה האחרונה? אני יודע שאי אפשר לאלף אותם.

אתה יודע איך היה הלילה הראשון שלנו? הלב שלנו העלה באוב כל תנועה, כל מילה וכל מצב.

חלמתי עליך פעם אחר פעם בשמונה עשרה השנים האחרונות, והעצב גדל איתו, ובכל פעם אתה נינוח ומאושר.

אתה שומע אותי? אתה שומע אותי עכשיו? אני מתאבל עליך ותולה את התמונות שלך על הקירות. להתרומם, ואולי אצטרך לחזור להיות ילד כדי להחזיר אותך בינינו.

הו לוחם חי: אני אמשיך לקרוא לך עד שקולי לא יחליד במשך ימים, אני להוט לבקר אותך, וברגע שרגלי התקרבו למקום שבו שכב גופך, הרגשתי את קצוות ההיכל , כאילו אני נוגע בשיער שלך הרגשתי רצון עצום להיפגש, אחי קיוויתי שתקום ותנער את הלכלוך הזה בינינו, אבל העניין הוא אבק ועוד אינן מילים בשפה שמקלות את משקלה של המילה בית קברות.

בכל פעם שגופת שהיד מופיעה במקום, אני רואה אותך נושאת ארון כמו קדושים אחרים, פצעים בוערים בדרך, וטווה מולדת מעצמותינו שברא ה' לראשונה, בירושלים, בחיפה ובנצרת. כל הדרך לעזה, וממלאת את ליבה בהמנונים ושירים, כדי להכריז על שחרור המדינה.

המדינה שלנו נאמנה כפי שהיא צריכה להיות, שכן היא מעניקה לילוד שלה את שם השהיד. אבל מתי יחרטו תמונות הקדושים על חותמות מדינת פלסטין המשוחררת?