האם סינוואר וברגותי יצליחו להשיק שלב חדש של מאבק?

אין זה סוד לומר שתנועת הפת"ח, מנהיגת הפעולה הלאומית והמהפכנית הפלסטינית, נמצאת בעמדה חסרת קנאה, וזה לא מוזר, שכן גופות הופכים לרדום ורפוי כאשר חיוניותם אינה מתחדשת, דבר המשקף ברוב המקרים. שלילי על המצב הכללי, וזה חל על תנועת הפת"ח, שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם האתגרים, בתקופה שבה ההמונים ראו בה גואלת מעול הכיבוש. זה גם לא מוזר שההמונים מתאספים סביב התנועה, גם אם היא נחלשה לאחרונה, בהתחשב בהיסטוריה העשירה של התנועה. זו הייתה היוזמה לקום מהריסות הנכבה , והיא הצליחה לתקן את המצפן מסוגיית הפליטים לסוגיית המולדת האבודה והעם המגורש. היא הייתה הראשונה להביס את הצבא הבלתי מנוצח, והיא הגנה בחירוף נפש על ההחלטה הלאומית העצמאית. .. היא ניצחה והפסידה... אבל היא שמרה על החלטתה העצמאית, הרחק מתלות.
הפת"ח כתב את אפוסי הגבורה הגדולים ביותר בביירות, כשהם מציגים קדושים אחר קדושים, פצועים אחר פצועים, ואסיר אחר אסיר פתח בשילוב מחשבה חופשית, דמוקרטית, ימנית ושמאלנית, היה המבשר של האחדות הלאומית, והפך אותה למהפכנית. התנהגות לוחמנית היא נשק לכל פלסטיני השואף לחופש, שיבה ועצמאות אם ההמונים כי היא המגינה של הפרויקט הלאומי, נוטעת התקווה לדורותיה, בעלת ניצחונות אמיתיים, לא דמיוניים. וכל עוד היא יוזמת מלחמה ושלום, היא הייתה המכנה המשותף לכל העם הפלסטיני, ובגלל שהיא ובגלל ובגלל... והמסע ארוך.
אבל איפה הפתיחה של היום לעומת הפתיחה של אתמול? הפתח של היום התרחק מהרעיון שלשמו הוא נוצר!! הוא הפך לרדום, רופף וחלש עד שהפך לאדם חולה, בראשותו של קבוצה שיישמה את עצמה בתוך שקט הרוב בה בשל חוסר שביעות רצונם ממצבה הכללי של התנועה, קבוצה שנשלטה על ידי אינדיבידואליזם. על אינטרסים עצמיים עטופים באנוכיות מוחלטת על פני נטייה קולקטיבית, שהסיטה את המצפן מהמטרות שלשמן נקבע, וזה גרם לפופולריות של התנועה להגיע לתחתית, וזרמים אחרים תפסו את מקומה, שהובילו את הזירה וזכו אהדה, תמיכה ופופולריות של ההמונים, יחד עם רבים מאלה שהיו בסביבת הפתח. אין זה סוד לומר שתנועת חמאס הפכה לפופולרית ביותר בזירה הפלסטינית, ומה שהגדיל את הפופולריות שלה היה דבקותה בהתנגדות המובטחת על ידי החוקים והנורמות הבינלאומיות והשמימיות, שהגיעה לשיאה במבצע שיטפון אל-אקצא. היא הובילה, ואחרי הכיבוש הישיר שכוון אליה ורצח סמליה ומנהיגיה, שהאחרון שבהם היה נשיא השהיד שלה, איסמעיל הנייה, באיראן ולפניו, השהיד סאלח אל-ערורי בלבנון.
תנועת חמאס הוכיחה שיש לה גישה ממסדית אמנם רצח הסמלים שלה גרם לה נזק רב, אבל היא הצליחה לרפא את פצעיה ובחרה מיד ביחיא סינוואר כיורשו של השהיד הנייה, ללא קשר. המניעים של חמאס ומה הוא שואף לעשות מאחורי זה, ומי הוא סינוואר או למה הוא ספציפית, בעוד שהיה אפשרי עבור מישהו שהיה יותר חופשי לעבור לרשת את הנייה, זה אינדיקציה לכך שחמאס החל לארגן מחדש את שלו? מדרג ולעקוף את הלחצים העומדים בפניה מכל הכיוונים, וסינואר, כפי שזה נראה, באמצעות רבות מהצהרותיו הוא יכול להגיע לאחדות למען תנועתו ולמען האומה אם ימצא לו מקבילה בתנועות אחרות, במיוחד הפתח. התנועה, והטון הפייסני שלו הוכרז שוב ושוב, עד כדי כך שהוא קרא להנהגת הפתח לחזור לעזה ולנהל את ענייניה האזרחיים, ללא קשר לאופי הקריאה הזו, אך ניתן לבנות עליה באופן שמשרת את העניין הלאומיות העליונה, שלא לדבר על שבחיו התכופים למנהיג השהידים המנוח יאסר ערפאת, וציטוט רבות מדבריו בנאומיו הפומביים.
אין זה סוד לומר שכשם שתנועת הפת"ח זקוקה לפעולה לאומית חרוצה שקודמת לאינטרסים הגבוהים של העם הפלסטיני כדי להחזיר את אמון ההמונים, כך גם תנועת החמאס זקוקה לעבודה בדרגה לא פחותה לרפא את פצעיהם של אלה שסבלו וסבלו ועדיין בורחים ממוות למוות, בתקופה שבה התוקפנות האכזרית נגד העם הפלסטיני סיימה את שנתו הראשונה.
אולי בחירתו של חמאס בסינואר, שבילה יותר מעשרים שנה מאחורי סורג ובריח, ויחסיו הקרובים עם תנועת השבויים, בראשות מרואן ברגותי, חבר הוועד המרכזי של תנועת הפת"ח, שעדיין נמק בתנועת הפתח. "בסטיליה" של הכיבוש, לא הגיעו משום מקום, וניתן לקרוא ממנו שחמאס... המספר העצום הזה של חללים, פצועים ואסירים, ולפני הממשל המקרטע של רצועת עזה ב-17 השנים האחרונות , זקוק מאוד לאחדות לאומית, ואולי זו קריאה לחזור למסמך האסירים שהושק לפני שנים לפיוס בין שני הקטבים של הפעולה הלאומית הפלסטינית (פת"ח וחמאס), ולסיים את הפילוג ביניהם שני חלקי הארץ, שהפגיעה בהם הייתה קשה לא פחות מהנזק שהכיבוש גרם ועדיין גורם לבני אדם, לאבנים ולהיבטים שונים של החיים בעזה, בגדה ובירושלים. מכאן ניתן לראות את התעקשותה של תנועת חמאס במשא ומתן על חילופי שבויים ודבקותה בשחרור מרואן ברגותי, אחמד סעדאת ומנהיגים בולטים נוספים בתנועת הכלואים, שללא ספק יהיה להם תפקיד אפקטיבי בהשלמת פיוס לאומי ושיקום התנועה הלאומית על כל צורותיה, תוך ניצול ברור של המצב המדשדש הישראלים מסוגלים להשיג את מטרותיהם של המשך התוקפנות, אי הגעה או חיסול ההתנגדות, ולהתכונן לשלב הבא, שעשוי להכיל. התפתחויות רבות מקומיות, אזוריות ואולי גלובליות.
מנגד, המועצה המהפכנית של תנועת הפת"ח ולאחריה הוועד המרכזי - אם יש להם רצון אמיתי ורצון עז וכנה לקרב את התנועה ולהחזיר את אמון אל-קאעידה - נדרשים לקיים מצב חירום פגישה יוצאת דופן בה יש להכריז על בחירתו של מרואן ברגותי - אותו מינה משאלי עם רבים כדמות הפופולרית ביותר ברחוב הפלסטיני - לראש התנועה ולניצול הקשר הקרוב עם סינוואר, כדי ליישם את מסמך האסירים ולהתקדם לעבר. השלמת פיוס לאומי פנימי וסיעתי, ובכך סללה את הדרך לסיום הפילוג.
חלקם עשויים לתהות מדוע מרואן ברגותי? בשקיפות מלאה, אבו אל-קסאם שייך לעידן ערפאת על כל מאפייניו, יאסר ערפאת, שהפלסטינים עדיין שרים עליו וחיים על מורשתו "החורג" שלו מרואן ברגותי נחשב בעיניהם, במיוחד הפתאים להיות התקווה הגדולה לאיחוד שורות תנועת הפת"ח ולהשיב את רוח הלחימה שלה, את תפקידה הלוחם ואת מעמדה במישור הפלסטיני, הערבי והבינלאומי ברגותי מייצג את המקרה הלאומי היחיד שהוא מסוגל לו בנייה מחדש של זהות לאומית כוללת והקמת ישות לאומית מקיפה על יסודות לאומיים הוא המסוגל ביותר בזכות הכבוד והפופולריות שהוא זוכה לה, ובשותפות עם עמיתיו מסיעות אחרות, ובמיוחד ראש תנועת החמאס החדש. יחיא סינוואר לאחד את שני חלקי האומה ובכך לסיים את הפילוג ההרסני, להביא להתקוממות מוסרית ופוליטית לאומית בחברה הפלסטינית, ולחנך שלב חדש במאבק הפלסטיני.

..........
אולי בחירתו של חמאס בסינואר, שבילה יותר מעשרים שנה מאחורי סורג ובריח של הכיבוש, ויחסיו הקרובים עם תנועת השבויים, בראשות מרואן ברגותי, חבר הוועד המרכזי של תנועת הפתח, שעדיין נמק. ה"בסטיליה" של הכיבוש, לא הגיעו משום מקום.