יומן של עם שמתריס למוות

העם הפלסטיני כותב על לוח ההיסטוריה את יומני המאבק והמאבק שלו, שאותם הוא כותב בדיו זהב הם מציעים את חובת הנאמנות שלו למולדת, ומגיעות שיירות של קדושים, פצועים, אסירים וחולים. התוקפנות הישראלית המתמשכת נגד רצועת עזה והגדה המערבית כמעט ולא עוברת יום מבלי שהבלוג הזה ריק.

אתמול הציגה טול כרם תשעה מהקדושים שנפלו קורבן לשתי תקיפות אוויר בוגדניות של מטוסי כיבוש, בדיוק כפי שעשתה בהפצצת שני בתי ספר עמוסים בעקורים, אל-חמאמה ואל-הודא, בשכונת שייח' רדואן. , ממערב לעיר עזה, מה שהוביל למותו של שבעה עשר אזרחים ולפציעתם של עשרות.

שיירות הקדושים הללו החולפות מדי יום מוצעות על ידי העם הפלסטיני כאות לאהבה, גאולה ושייכות למולדת, והן מס של אלה המאמינים בהכרח של ניצחון וצדק שחייבים לנצח בסופו של דבר. הרשומה ביומן של העם הזה תישאר חקוקה וחקוקה במוחם, כך שילדיהם ונכדיו יוכלו לקבל השראה מהמסר של איתנות, התרסה והתנגדות מנהיגות, כי קשה להם לסגת מהאתגר הזה, שבאמצעותו מבקשת ישראל למחוק את נקודות הציון הלאומיות, התרבותיות, הדתיות והתרבותיות של עמנו, בניסיון לעבור את הפרויקט הציוני, את המדינה העברית ואת רשות הכל. עם זאת, בני הנוער של המחר מסוגלים להתעמת עם כל הניסיונות והשאיפות הציוניות.

יומניו של העם הפלסטיני, המתריס למוות ואינו מפחד ממנו כלל, הם יומנים המעוררים גאווה וגאווה של כל עמנו, בכל מקומות קיומו, כמסע הסולידריות הגדול והרחב ביותר עם עזה. הסוגיה, התוקפנות נגדה, האסירים והמתקפה הישראלית העזה נגדם באה לידי ביטוי אתמול, מה שמעלה ומגביר את ערך המודעות לזכרו של העם הזה שאינו יכול לוותר על העקרונות הלאומיים שלו המחזקים את מאבקו להשיג את כל מעשיו. זכויות, ובעיקר זכות השיבה והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.

הימור על כישלון, עייפות או כניעה ונסיגה הוא הימור כושל ישראלי ואמריקאי, על ידי הנפת מה שנקרא לחץ צבאי והתרברבות על התנקשות בפלסטינים, כי ההתנגדות, ומאחוריה העם שלנו, הציבו את הדוגמאות הנפלאות ביותר של איתנות, למרות אסונות, משברים, רעב, מחלות, מות קדושים, הריסת בתים והיעדר שירותים וסיוע והפסקת מים וחשמל, ומסע העקירה שמאשר אסון קבוע לעמנו שלא נפסק מאז. 1948, ושליחת משלחת מהמוסד והשב"כ אתמול לקהיר אינה אלא תמרון ישראלי חדש של נתניהו, שלא רוצה בכלל הפסקת אש, אלא להמשיך את התוקפנות, בתקווה שהיא תסתיים הם הדגל הלבן, אבל זה לא יקרה גם אם המלחמה תימשך עשרות שנים.

ישראל מודעת היטב לכך שהיא מנהלת מלחמת נקמה בעם הפלסטיני, והיא ממשיכה בניסיון להשמיד את המספר הגדול ביותר האפשרי של פלסטינים, שהעולם כיום מסתכל עליהם בשתיקה מבלי לעשות דבר, כדי לעצור את רצח העם הזה, ו אין עוד דרך לאנשינו לאחר שכל הדלתות והחלונות נסגרו בפניהם, למרות הקריאות לעזרה, יומנו לא ייסגר ויישאר פתוח לרווחה כדי לפקח מדי יום על עוד אנוסים, פצועים ואסירים. עד שתבוא הקלה עם פתרונות משמיים.