"הרגנו את הנייה ואת האורח, ונשלח אותך אליהם ונאמר להם להבטיח לך את עתידך ואת העבודה למעלה..." במילים אלה פנו קציני סוכנות "שב"ס" הישראלית לאסיר, איסלאם חמאד עבד רבו עובייד, בן 39, במהלך שחרורו מהכלא "גלבוע", ביום חמישי לאחר ריצוי עונשו של "20 שנה", לדברי האסיר, הממשל עיכב בכוונה את שחרורו, ואז הפנה אליו איומים. נשם חופש שאת טעמו וסבלו לא חש, כפי שהסביר בראיון לכתב "אלקודס", בשל תחושת החרדה והפחד שלו לגורל האסירים באומרו, "אפילו אני לא הרגישו את המשמעות, הטעם והשמחה של החופש, ואם כולם לא יעשו מעשה, ניפרד מקורבנות נוספים בגלל היוהרה, הדיכוי וההתעללות של הסוהרים והתעקשותם להעניש ולנקום ב אסירים". הוא תיאר את התנאים בבתי הכלא כמסוכנים ומאיימים על חייו של כל אסיר, במיוחד מאחר שהנהלת הכלא מטילה הליכים ועונשים מחמירים וקשים יותר, לא נותר להם דבר מזכויותיהם הפשוטות.

העורך איסלאם קבע כי האסירים חיים בבידוד מוחלט ומנותקים מהעולם החיצון, לאחר שהנהלת הכלא משכה את כל ציוד הטלוויזיה והרדיו. "אין לנו דרך לדעת את החדשות וההתפתחויות ומצור שמעולם לא ראיתי לפני כן במהלך שנות המעצר הארוכות שלי", והוסיפו: "עד לרגע זה לא ידענו על ההתנקשות במפקד איסמעיל הנייה, ושמעתי את החדשות לראשונה בשעה". הרגע שבו נעצרתי ונענשתי למרות חירותי, כשהסוהרים הודיעו לי על ההתנקשות".

לאחר שחרורו מכלא גלבוע, הסביר אסלאם לכתב אל-קודס כי חווית המעצר שלו והתנאים והטרגדיות שליוו אותו שונים מאוד מהדיכוי וההתעללות חסרי התקדים שנוהגים בכיבוש מאז מבצע אל-אקצא. מאז תחילת האינתיפאדה רודפים אחריי ומכוונים אותי, והכיבוש המשיך לרדוף אותי ולהציב מארבים, ושרדתי כמה ניסיונות התנקשות, עד שנצורתי בביתו של חבר במחנה טול-כרם. " למרות השנים הארוכות מאחורי סורג ובריח שבמהלכן עבר בין כמה בתי סוהר, הוא עדיין זוכר את רגע מעצרו ב-8/2/2004, ואומר, "מה שכמעט נכנסתי לביתו של חברי, עד שהיחידות הסמויות המיוחדות הקיפו אותו, ולאחר הניסיון הכושל שלהם להתנקש בי, הם הצליחו לעצור אותי ולהעביר אותי מיד לתאי החקירה. הוא הוסיף, "הייתי נתון לדיכוי ועינויים במהלך חודשי הבידוד שלי בשלב הראשון של המעצר". נמנעתי מביקור במשך תקופות ארוכות, וגם סבלתי מהזנחה רפואית בכוונה, כיוון שסבלתי מפציעה קודמת, שהחריפה את מצבי הבריאותי הירוד במעצר שלי כמה פעמים נשפטתי בכלא בפועל במשך 20 שנה, באשמת השתייכות לתנועת חמאס והשתתפות במבצעי ירי נגד מטרות המזוהות עם הכיבוש.

העורך איסלאם מאשר כי המצב הכללי בכל חלקי הכלא בכי רע, והתנאים הידרדרו משמעותית לאחר הסנקציות שהטיל הכיבוש בהוראת השר הקיצוני לביטחון לאומי, בן גפיר, לאחר ה-7 באוקטובר האחרון. לדבריו, "לא עובר יום בלי דיכוי, התעללות והסתערות על המדורים, החדרים והתנאים של האסירים הם טרגיים והם חיים במציאות מרה, לאחר שהממשל החרימה ולקחה מהם את השמיכות, המזרונים". והבגדים שלנו שאין להם אלטרנטיבה זה שלל מאיתנו את החימום בחורף, והחזיק את החלונות פתוחים בחדרים כדי שהקור יהרוס את גופנו ומחלותינו, בעוד טיפול מלא לא היה זמין ." הוא הוסיף, "אין שמץ של זכויות לאסירים, והמינימום הדרישות אסורות, כולל תרופות ומים, בנוסף למניעת הקנטינה, המרצפות ואפילו הנעליים אסורות בנוסף לחיתוך. מים חמים לאסירים", מסבירים כי הממשל עדיין מונע מהאסירים לקיים תפילות יום שישי ודרשות, בנוסף לאכיפתם החלטה לאסור תפילה בקבוצה בכל עת.

העורך, איסלאם, קבע כי הממשל מפעיל לחץ יומיומי על האסירים וכופה עליהם חיי בידוד וצפיפות בחדר שמכיל 8 אסירים, כחלק מהלחץ וההטרדה, תוך כדי סבל בשל. לרעב מתמשך הארוחות ירודות בכמות ובאיכות, והארוחה המוגשת ל-20 אין מספיק אסירים לשלושה מהם, והיא עדיין מסרבת לאפשר להם לקנות מהמזנון מחלות נשללות מטיפול רפואי, ובאשר לחולי סוכרת, הנהלת הכלא מתעסקת בתרופות שלהם מבלי להתחשב במצב הבריאותי שלהם ובסכנה הגדולה הנובעת מכך הוא שהמינהל מטיל עונשים חדשים נמשכים, ואין שיפורים תנאים, זכויות ודרישות." הוא ממשיך, "הממשל נוהג בשיטות כפייה נגד האסירים במטרה להשפיל ולנקום, במיוחד בהתפרצות שצומצמה מאוד והמספר הפך לסבל נורא האסיר לשבת על הארץ ולהניח את ידיו על ראשו לאורך כל המספר".

העורך האשים את הכיבוש האיסלאם בהוצאה להורג של אסירים במכוון באמצעות הכאה, דיכוי, התעללות ובידוד בזמן שהוא מסרב לספק לאסירים אמצעי ניקוי נדירים ביותר, מה שהוביל להתפשטות מחלות עור, במיוחד "אסקביוזיס". ללא מתן טיפול לחולים למרות הזיהום הנרחב, תוך הסבר כי המוות מאיים על חייהם של חולים במיוחד מסרבים לטפל בהם ולהראותם לרופאים, ומונע מהם לצאת למרפאות, והטיפול היחיד, אם זה. מופץ, הוא "אקמול" לכל המקרים הרפואיים, והוסיף: "רופא הכלא ועוזריו, שהם אחיות, מתעללים בכוונה בחולים, מכים אותם ומאיימים עליהם במוות והוצאה להורג".

האיסלאם גם הזכיר שתפילה אסורה בכלא, וכל אסיר נענש במכות, ענישה ובידוד אם הוא מבצע תפילה האסירים גבוהים, והם עדיין איתנים ומגנים על חייהם בכבוד.

האסלאם הדגיש את חשיבותה ונחיצותה של תנועת הקבע לתמוך באסירים ולהציל את חייהם, וקרא לאסירים ולמוסדות זכויות האדם לעקוב אחר מצבם ולהפעיל לחץ להשבת זכויותיהם ולשפר את תנאי חייהם בכל הרמות אמר, "התקווה היחידה של האסירים היא להשיג עסקה חדשה ודחופה, והביטחון שלהם קיים והמורל שלהם גבוה, אז הם מחכים לתקווה שנותרה להם." למרות החופש שלי, עדיין יש כאב בליבי, ואני ומשפחתי לא הרגשנו שמחים על חזרתי אליהם לבנו בוכה וסובל מהטבח ומהעוול שאנשינו חשופים אליהם בעזה, ומהשמחה האמיתית שלנו. זה סוף המלחמה, הניצחון והלבנת בתי הכלא".