את הטור של היום אני מקדיש לקבוצה הדוממת והצומת הזו, שאינה מסוגלת לחשוף ולהביע את אשר בליבם העדין, כשהם צופים בהשתאות במתרחש סביבם. במבט ראשון על החיים, עיניהם נופלות, לאן שלא יפנו, על הרס, הרס והתפשטות מגיפות ומחלות. נשללות מהן הזכויות המגיעות להן, לפחות בשנה הראשונה לחייהם, זכותן לחלב, שבלעדיו אינן יכולות להתקיים, בעוד אמהותיהן המניקות אותן סובלות מפחד ורעב, ואין להן במה לפרנס. האמהות שלהם, או לעזור להן "להכיל" הנקה חינם למען טיפשות נפשם ופירות ליבם. גם כשאמהות או אבות מנסים לקנות קרטון חלב, הם לא מוצאים אותו, ואם כן מוצאים אותו, המחירים שלו מונעים מהם לקנות אותו.

מאז תחילת המלחמה שמעתי סיפורים ואנקדוטות קורעות לב אין דבר שמדכא ומדכא גברים יותר מהתחושה שהם לא מסוגלים להאכיל את ילדיהם שישנים על המיטה.

הקבוצה היפה, המשמחת, המשמחת ומלאת התקווה הזו, שמתעוררת לחיים, אינה יכולה לבטא את הכאב, הדאגות והתדהמה שלה מהאפלוליות של הסצינה והמצב הרע, הם מצאו את עצמם בשואה, נושמים אוויר מזוהם, שומעים רעשים חזקים נעקרים ומוזזים שוב ושוב ביום אחד בזמן שהרוצחים פורצים למשפחתונים ומנתקים להם את החשמל, הם מתים בחנק או מירי, כפי שקרה שלשום עם התינוקת מריה אבו זיידה (ארבעה חודשים), שמתה מ. כדור שנכנס לראשה בזמן שהניקה לפני שנתה האחרונה באוהל רעוע אליו לקחה אותה אמה לאחר זמן רב.

תינוקות לא יכולים לעמוד בתורים כדי לקבל ארוחה חמה הם לא מתחרים עם אף אחד על מרקים או קטניות, ואפילו לא על מים לשתייה או לא לשתייה יש להם רק את המצרך הנדיר הזה שהאויבים מונעים מהם, עם הידוק. המצור וההרס, ועליית המחירים.

אנו מושיטים את ליבנו אל ליבנו המפוחד, הרעב, הרועד והרעב בשואה...

הצילו את ילדי עזה..