כאילו חי בינינו המשורר הגדול מחמוד דרוויש, באוהל השירה שהקים בליבנו, כדי שנוכל לחפש את צלו, בכל פעם שאנו זקוקים למישהו שינחם את פינו, ירטיב את ליבנו או ילווה אותנו. קולו, לאחר שמילים נחנקו בגרוננו הפצוע, או בכל פעם שאנו זקוקים למישהו שירגיע את מוחנו ויעניק לנו שלווה, או יעניק לנו שלווה שהחמצנו, או ירפא פצעים ששקעו עמוק בנפשנו. , מותיר צלקות וסימנים שלא שנים ולא ימים יכולים למחוק.

בנוכחות אובדן יומיומי עקוב מדם, אנו עוצרים באמירות מתמשכות במילים שעוברות בלבבות ומרטיבות את הנשמות, כאילו נרקמו לזמן הבא, כאשר הקדושים יהפכו לניצולי החיים בנס, מהמוגזם. כאב שהאבות והאמהות שנועדו לחיים עד כה סבלו מכאב, דיכוי ומוות, הכל... כל יום, כל שעה, כל דקה; הם רואים את ילדיהם, שאפילו לפני רגעים היו בזרועותיהם, הפכו לגופות או חלקי גוף בים של דם, או ילדים שאבותיהם ואמהותיהם עוזבים אותם לנצח, לפני שהם מסיימים להכין ארוחה או הנקה שתחזיק מעמד. את רגשותיהם, או משקה של מים ראויים לשתייה שירווה את צימאונם.

כמה קשים החיים בעזה! זה כמו מוות, עבודה קשה, שבו בתים ואוהלים מונחים מתחת לניבים של מפלצות מעופפות, מתפשטים כחרקים בשמים, שבהם עולים עמודי אש ועשן, ורעש מבוכים מבשר את המוות הממשמש ובא.

הסצנות הללו העולות מעזה מחרידות ומחרידות, שבהן המוות הוא המזון היומיומי העומד לרשות הרעבים, ושם הכאב רודף את החיים... אז איך יכול לחיות מי שאיבד את ביתו, משפחתו וילדיו?! המוות אינו פוגע במתים, אלא הוא פוגע בלבבות החיים, וגורם לחיים לטעום כמו מוות, מי שמת באורח פלא שרד את החיים, כפי שאמר המשורר שלנו, שנוכח איתנו תמיד.