ראאד אבו עוואד, המוכר לכולם, הולכי רגל ונהגים, בתור "השוטר המהיר", לא היה רק מארגן תנועה באמצע רמאללה, שהייתה עמוסה במכוניות, קונים ועוברי אורח, צעירים ומבוגרים ומבקרים. הם תמיד באו אליו כדי ללחוץ את ידו ולצלם איתו, בשל הייחודיות של ביצועיו וזריזות תנועותיו, והקסם של החיוך שלו, שהגיע מלבו, הופיע על שפתיו. במקום זאת, הוא היה שומר המגדלור, כמו האריה שלו, ואייקון בעיר הזו מלאת חיוניות בלילה וביום, שבה רעש המכוניות מתערבב עם קולות הרוכלים והעורקים, ליד דוכני הירקות, דוכני פלאפל, ועגלות עוגות שאותן הוא מבקר.

ראאד איננו, אבל תנועותיו, שתיקתו, חיוכיו והד השריקה שלו ממלאים את המקום בחיוניות ובתקווה מחודשת שיש משהו עלי אדמות ששווה לחיות, לאחר שהציג דוגמה של שוטר תנועה, חבר של אנשים שדואגים לצעירים שלהם וחומלים כלפי המבוגרים שלהם.

אני לא יכול לדמיין את רמאללה בלעדיו, אבל הנחמה שלנו היא שהשפעתו נשארת ברחובות, כמו גם בלבבות, שכן אפקט הפרפר לא נעלם.

באופן חריג, אני מפנה היום את מקום תמונתי, כדי שיהיה לי כבוד להציב את תמונתו במקומה, לכבודו, למלוויו שהלכו בדרכו ולאנשים שהתקרבו אליו. ואהבתם, הכבוד וההערכה כלפיו גברו.