סבלם של אסירים פלסטינים בבתי כלא הכיבוש הישראלי גובר, במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר האחרון, וכיום הם מתמודדים עם התפרצות של מחלות עור על רקע רשלנות רפואית המהווה איום על חייהם, כך לפי דו"ח שפרסם אל-ערבי אל -עיתון Jadeed.

לפני כשבועיים פתח הרופא הפלסטיני הכלוא אמג'ד אל-חמורי, מהעיר חברון שבדרום הגדה המערבית, שביתת רעב בכלא מדבר הנגב לאחר שסבל ממחלת עור ללא טיפול, לאור רשלנות רפואית, כפי שקורה אצל אסירים רבים שחלו במחלות עור. הדבר הפך לאיום על חייהם.

אשתו של האסיר אמג'ד אל-חמורי, אסמאא אל-שרבאתי, מספרת: "בעלה פתח בשביתת רעב במחאה על סירובה של הנהלת הכלא להעניק לו את הטיפול הדרוש הוא סובל ממחלת עור וגירוד שעזב הוא היה משותק, וכעת הוא מתמודד עם מצב בריאותי קשה כי למשפחה אין מידע אודותיו, לאור מעצרו המנהלי המתמשך מאז אוקטובר האחרון.

הסכנה המשפיעה על חייהם של האסירים בבתי הכלא בישראל הולכת וגוברת, במיוחד לאחר קבלת עדויות מאסירים משוחררים על התפשטות מחלות עור ומחלות מגיפות אחרות בקרב האסירים, בנוסף למניעת דרישות המינימום לטיפול וטיפול רפואי, בזמן שהכלא הממשל מונע מעורכי דין לבקר אותם על בסיס קבוע, או מאפשר למוסדות בינלאומיים העוסקים בנושאי אסירים להיפגש איתם.

ראש הרשות הפלסטינית לענייני אסירים ואסירים לשעבר, קדורה פארס, אומר: "תנאי האסירים בבתי הכלא הישראליים עדיין קשים, על רקע החשש מהתפשטות מחלות לא ידועות בקרבם, המהווה איום על חייהם. ." הוא מצביע על הסכנה ההולכת וגוברת, במיוחד מאחר שביקורי עורכי דין אצל אסירים עדיין קשים בשל המשך התקיפה והכאתם של הכיבוש ביציאה לביקורים, כפי שקרה בביקור האחרון של הנציבות בכלא הנגב כשבוע. לִפנֵי.

מועדון האסירים הפלסטינים פרסם בעבר הצהרה על התפשטות מחלות עור בקרב אסירים. נמסר: "קיימת עלייה גדולה וחסרת תקדים במספר האסירים הסובלים ממחלות עור בבתי הכלא הישראלים, ובמיוחד גרדת, הנחשבת לאחת ממחלות העור המדבקות המסוכנות ביותר, בנוסף לאסירים הסובלים מעור מדבק אחר. מחלות שהאסירים לא יכלו לדעת את מהותן".

לפני כשבועיים שחררו כוחות הכיבוש הישראלי את האסיר עבד אל-באסט מעטן מהעיר אל-בירה, הסמוכה לעיר רמאללה שבמרכז הגדה המערבית, שסבל מסרטן. הוא שוחרר מכלא הנגב שאר האסירים סובלים כתוצאה מהתפשטות מחלת עור בקרבם מזה כחודש וחצי. במהלך התקופה החולפת, הנהלת הכלא לא אפשרה לאף אסיר לבקר במרפאה הרפואית או לקבל את הטיפול המינימלי הדרוש, תוך שהחלו סימני גרדת, דימום וחוסר יכולת לזוז וללכת.

מתן מייחס את התפשטות מחלות העור בקרב אסירים למניעת השימוש במים למשך שלושה חודשים רצופים לאחר תחילת המלחמה, ולאחר מכן מניעת השימוש בשיטות ניקוי כמו סבון ומגבות, הגבלת השימוש במים למשך שעה. יום לרחצה, ומניעת כניסת לבושם האישי. אסירים לובשים את אותם בגדים כבר חודשים ארוכים מרגע מעצרם, בנוסף לצפיפות בחדרי המשפחה והצבתם של עשרה אסירים או יותר בחדרים שיכולים להכיל ארבעה בלבד.

מתן מציין כי הנהלת הכלא מאפשרת לחמישה מטופלים להגיע למרפאה מכל 100 אסירים הזקוקים לטיפול, והיחס לאחיות במרפאה הרפואית בכלא גרוע לא פחות מהיחס לסוהרים שהוציאו 22 חודשים במעצר מנהלי. מאז ה-7 באוקטובר האחרון הוא רשאי לבקר פעם אחת במרפאה, במהלכה לא ניתן לו את מה שביקש, שהיא תרופה לשיכוך כאבים, או כוס מים עם סוכר.

יתרה מכך, יחידת הדיכוי של כלא הנגב, המכונה (לוקח), לא הפסיקה לדכא ולהכות אסירים ללא הצדקה. על ניסיונו עם מכות, אומר מעטן: "יום לפני השחרור לקחו אותי לחדר ההמתנה המכונה אל-מכלול, והרביצו לי בחלקים שונים בגוף למרות שהסוהרים ידעו שיש לי סרטן. , מה שהוביל לכך שהעיניים שלי נפוחות מאוד ואז החזירו אותי לחדר הכלא ללא טיפול". כי נפיחות עיניים הייתה עבור האסיר להניח את עיניו על מוטות הברזל של המיטה."

על פי המוסדות הפלסטינים העוסקים בענייני אסירים, מספר האסירים בבתי הכלא הישראליים עומד על כ-9,300 אסירות ואסירות, כולל מאות חולים, לאור הזנחה רפואית מתגברת המאיימת על חייהם.