זה בושה לחפש למחרת ניצחון בלי המנצחים

"הנסיבות" רוצות ש"מבול אל-אקצא" יתארך ו"יפגוש" את התבוסה הערבית הגדולה של יוני, "הנסיגה", שנכנסת בימים אלה לשנתה החמישים ושבע, אולי כדי שכל ערבי יוכל לעמוד פנים אל פנים. פני עובדות ההיסטוריה העיקשות: מדינת ישראל לבדה מובסת.

צבאות מצרים, סוריה וירדן כובשים את מה שהם צריכים מאדמותיהם. סיני, הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה בשישה ימים - אמר חסן נסראללה בשש שעות - וזה יכול היה להגיע לבירות שלהם, קהיר, דמשק ועמאן.

במשך חמישים ושש שנים הסתכל הערבי על עצמו במבט קטן ומזלזל כשהשווה את עצמו לישראלי הענק, האדיר, לצבאו הבלתי מנוצח, למוסד שלו שהכיר את דוב הנמלה, לדמוקרטיה היתומה שלו במזרח התיכון, ללא דופי שלו. כלכלה, עד שפלג פלסטיני אחד הגיע אליו הוא "חמאס". לכן, אל-ערבי ראה ב-7 באוקטובר אירוע חריג, על טבעי, ויש שעדיין מאמינים שזהו רק חלום.

האמת היא שאין בכך תועלת, וכי התנגדות ועקיפתו פוגעת במדינה ובעם כאחד באופן מקיף, בקיץ וגם בחורף, באמצעות חיל החלוץ שלהם, "תנועות השחרור" שלהם בלט כאן, ודחה את כל מי שאמר על חמאס כי מדובר בתנועת טרור שיש למגר, כשאמר זאת. זו תנועת שחרור לאומית, דבר שהמשטר הערבי לא אמר בשלמותו עד היום. באשר למזכ"ל האו"ם, הוא שם את העגלה מאחורי הסוס כשאמר שה-7 באוקטובר לא הגיע משום מקום.

יציבותה של ההתנגדות בעזה במשך שמונה חודשים (240 יום), שווה ערך ל-40 פעמים ממלחמת ששת הימים של 1967, אמורה לדחוף הפעם את המנהיג הערבי, ולא רק את האזרח הערבי, לשקול מחדש מה תבוסתו של שהמלחמה עלתה לו, ולהפסיק להסתכל על זה הכיבוש הזה נחשב לבוגי שיבוא לכבוש את ערי הבירה שלנו, ושהוא לא דמוקרטי וגם לא הומני הואשם ברצח עם ובפשעי מלחמה על ידי גופי זכויות האדם הגבוהים בעולם.

בשנת 1967 הייתה ישראל בת פחות מעשרים ואוכלוסייתה כנראה לא עלתה על שני מיליון איש, ללא התנחלויות או מתנחלים, ללא נורמליזציה וללא "הסכמי אברהם" הגלויים והסודיים זה בושה להמשיך לסבול תבוסה. אבל זה יותר ויותר מביש למי שמחפש את היום הבא לנצח בלי המנצחים.