ביום הנכבה ה-76... עזה מחזירה את הסכסוך למקום הראשון

מלחמת ההשמדה הישראלית ברצועת עזה, הכאוס של הצבא והמתנחלים בכפרי הגדה והמשך נוכחותו של הקולוניאליסט על אדמת פלסטין, הם אינדיקציה ברורה לכך שהנכבה עדיין קיימת ולא הפכה להיות. "זיכרון", המציב את המונח "זיכרון" על השולחן לצורך בדיקה פוליטית הכרחית. הנכבה מתקיימת לא רק עם נוכחותו של הפרויקט הציוני בארץ ישראל על ביטוייו השונים, אלא גם עם פרקטיקותיו הפשיסטיות של טיהור, השמדה והתיישבות גזענית על אדמת פלסטין כולה, שהם נוהגים הקרובים למהותו, שכן הוא פרויקט קולוניאלי ומתנחלי-קולוניאלי, החלפה וגירוש.

לאחר עשרות שנים של "עמימות פוליטית", שנבעה מתהליך משא ומתן עלוב שהפיץ אשליה, וסיסמאות כמו "שתי מדינות לשני עמים", שחסרה הבנה של מהות הפרויקט הציוני, והתרחקה מהזכויות ההיסטוריות של העם שלנו, הסכסוך בין עמנו השואף לשחרור ושיבה, לבין הפרויקט הציוני, חזר לטבעו הרגיל או, נניח, לכיכר הראשונה שלו, שנעדרה בשלב ה"ערפול הפוליטי".

הציונים ובני בריתם הבינלאומיים, יחד עם קולות ציוניים פה ושם, מנסים לשווא למזער את ההשפעות ההיסטוריות של מבול אל-אקצא, ומכל ההתנגדות שנמשכת כבר קרוב לשמונה חודשים מומחים ציוניים ופוליטיקאים רבים , גנרלים ועיתונאים החלו לדבר על כך שעתיד המדינה שלהם עומד על כף המאזניים, וזה משהו שאיש לא העלה מהם (לפני כן) לאורך 76 שנות סכסוך.

בשלב של "המהומה הפוליטית", מדינת הפרויקט נראתה כמו גורל שיימשך לנצח תיק הנושא הפלסטיני היה מכוסה אבק, וזה מה שאנשינו קצרו מהסכמי אוסלו: מדינת הפרויקט. קיבלה לגיטימציה וידו ניתנה דרור לגבש את יסודותיו, במיוחד ההתיישבות, וההנהגה הרשמית החלה להצהיר בגלוי על דאגתה לביטחון הפרויקט ומצבו, בתקדים שמעולם לא קרה בהיסטוריה: עם תחת כיבוש שהנהגתו מתחייבת להגן על הכיבוש. למרות כל השירותים הנהדרים שסיפקה אוסלו, הפוליטיקאים של הפרויקט הציוני הכריזו יומם ולילה: אין מפלגה פלסטינית לנהל איתה משא ומתן. לקחנו מה שרצינו וזה נגמר. זו הייתה השפה שלהם.

קרב המבול הפך את כל זה באופן קיצוני, ובידד את מדינת הפרויקט ברמה הגלובלית עד שבאמת עמדנו בפני התקוממות עולמית שהמאבק של סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי העולם נתן לה דלק נוסף. בשטח, המבול הרס את ההבטחה הכוזבת שלהם לגבי הבלתי מנוצחת של מדינתם וחוזק צבאם נראתה לא מסוגלת להגן על עצמה, ולכן הוא קרא לנאט"ו להגיב להתנגדות בחזיתות שונות, כמו גם למדינה. התקיפה האיראנית, על ידי אספקת ציוד, מומחיות וטכנולוגיות באשר לצבא שלהם, האגדה שלה קרסה מאז תחילת קרב השיטפון, והיא עדיין חוזרת על עצמה: הוא צריך ניצחון. היא צריכה להחזיר את כוח ההרתעה שלה ואת אמון המתנחלים בה, שכן ההתנגדות חידשה את הלחימה כמו בשבועות הראשונים, לאחר שהצבא שלהם החל להיכנס למזרח רפיח בחיפוש אחר "ניצחון מוחלט", על פי הכישלון הגדול ביותר שלהם, נתניהו במזרח רפיח, ג'בליה, נוסייראת, בורייג', עזה וג'ור אל-דיק, חידשה ההתנגדות את תגובתה במהלך השבועות הראשונים ציפה צבאם לאובדן אנושי וחומר.

ההתנגדות הגיבה למצב הצבאי הזה גם מבחינה פוליטית, באמירה: אתה פולש לרפיח, אז נשקול מחדש את אסטרטגיית המשא ומתן שלנו, מכיוון שאין זה הגיוני שההתנגדות תמשיך לנהל משא ומתן על העסקה בזמן שהצבא פולש לרפיח המשא ומתן יהפוך לכסות לרצח עם, וזה מה שההתנגדות לא יכולה לעשות.

זה לא רחוק מזה, אבל ציר ההתנגדות הכריז על כך שוב ושוב, והתברר שהסלמת ההתנגדות ברצועת עזה בתגובה לפלישת רפיח חופפת להסלמה של ציר ההתנגדות חיזבאללה הרחיבה את פגיעות הטילים וההסתערות שלו צועדים בהיקפים חסרי תקדים, בעוד שהעיראקים הודיעו על הפצצת בסיס צבאי ליד טל אביב, והתימנים מסלימים את האיסור על פני ספינות לארץ ישראל.

מבלי להפחית מהיקף השסעים הפנימיים בקהילת המתנחלים, הם עדיפים, כפי שמצביעים סקרים שונים, וזה, להערכתנו, הביטוי הבולט ביותר להמשך המלחמה בעמנו משום שהם מבינים, מתוך יצר פוליטי. , שזה קרב על קיומם. לפיכך, הם מסכימים עם הניתוחים של המומחים, הגנרלים והפוליטיקאים שלהם, ואינם מקבלים את ההייפ המגוחך של נתניהו על כניעת לוחמי סינוואר וחמאס והגלייתם לחו"ל.

הציור הנוכחי, במלאת 76 שנים לנכבה, מצביע על שתי תמונות זו מול זו:

תמונה של עם שכל הניסיונות למחוק פוליטית במשך 76 שנים באמצעות פרויקטים, התנחלויות, עסקאות והסכמים לא צלחו, והניסיונות לעקור אותו שוב לאחר יותר מ-200 ימי מלחמת השמד לא צלחו, והניסיונות להעלותם. דגל הכניעה לא הצליח, אלא הם מתמידים ומחדשים את התנגדותם כמו בשבוע הראשון של הפלישה הקרקעית עם שהחזיר את מהות הסכסוך על ידי העלאת סיסמת השחרור והשיבה, כחלופה לעלובה. דרך פוליטית מונחת שלא הביאה אלא אסון.

מצד שני, מדובר בפרויקט קולוניאלי שהלגיטימיות שלו בדעת הקהל הבינלאומית הפכה למפוקפקת האם הסיסמה "מהנהר עד הים תשוחרר פלסטין" לא משקפת את השאלת הלגיטימיות? מנהיגיה מואשמים כפושעי מלחמה שעלולים להיעשות נרדפים בינלאומית, צבא וכישות שאין להם עוד את היכולת להגן על עצמם, אלא נראים חסרי אונים לחלוטין, דבר שישפיע בהכרח על עמדתם שיועדה להם היסטורית באזור. קהילת מתנחלים לוחמת המפקפקת בעתידה, ואינה סומכת על צבאה ועל יכולותיו. בקיצור, זהו דימוי של הפרויקט הקולוניאלי הציוני, וקיומו העתידי מונח על כף המאזניים.

קרב המבול בודד את מדינת הפרויקט ברמה הגלובלית, עד שבאמת עמדנו בפני התקוממות עולמית שהמאבק של סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי העולם נתן לה דלק נוסף. בשטח, המבול הרס את ההבטחה הכוזבת שלהם לגבי הבלתי מנוצחת של מדינתם וחוזק צבאם, כך שמדינתם נראתה לא מסוגלת להגן על עצמה.