עזה חרבה... ועיד אבלה

עיד אל-פיטר נחגג רק עם הטקסים הדתיים שלו, רחוק מכל גילויי שמחה או אושר לאור מלחמת רצח העם שישראל ממשיכה לנהל נגד רצועת עזה, הפשיטות שלה בגדה המערבית ובירושלים ומדיניותה נגד כל מה שהוא פלסטיני. עצב וכאב יורדים, והלבבות נדחסים בבכי ובבכי על עשרות אלפי חללים, פצועים, עצורים, עקורים ואחרים. הם הפכו לחסרי בית, כאלה שהיו נתונים למסעות רעב שיטתיים, וכאלה שכבר אין להם מיטות בבתי חולים המגנות עליהם מהקור ומספקות להם תרופות וטיפול.

במהלך החג עזה הולכת לאיבוד בין הזיכרונות הקשים וכאב המציאות המרה שפקדה אותה כשהיא ניצבת על שרידי מה שנשאר ממנה, הרישומים מעידים על שפת היעדרות שאף אומה לא נחשפה אליה מעולם. בהיסטוריה. השמש זורחת מבושה וקרניה לא מספיקות לספק את החום שתושבי רצועת עזה איבדו וחיו בתנאים הקשים. במזג האוויר, באוהלים, מתחת לגשם ולעוקץ הקור, והמבנים והמתקנים הבולטים ומעידים על היסטוריה וציוויליזציה שנחרבה בהרס וחורבן, ואף אחד מהם לא נשאר כשהיה.

במהלך ששת החודשים המלאים של התוקפנות, חיה עזה תנאים ותנאים קשים וטרגיים, ותנאים אלה יטילו עומסים כבדים לשנים הבאות על כתפי האוכלוסייה המקומית, חסרת אונים מול התוקפנות החוטאת והאכזרית. שיגרה ישראל נגד כל מה שהוא פלסטיני. היא לא הראתה רחמים לנשים, נשים, ילדים, קשישים וגברים. הם הרגו, עינו, עצרו, התעללו והשמידו, כדי לכפות שוב את אווירת הנכבה על עזה, שלה אנשים נדדו מהצפון לדרום, שאולי לא יינצלו גם באמצעות האיומים של ישראל להסתער על רפיח ולהרוס אותה.

גילויי הסולידריות והאחדות בין בני עם אחד היו בשיאם, וכשהמצב בעזה נהיה קשה, הגדה המערבית נעשתה עצובה, וכשפלשו לירושלים, הפנים עמדו בהבטחותיו ונענו לקריאתו של אל. -אקצא, שהכיבוש שלל את הגדה המערבית שלנו ומתושבי עזה את הגישה אליו. אבל למרבה הצער, עם כניסת החודש הקדוש, שאתמול נפרד מאתנו לשנה חדשה, הוא התחיל. גילויים ופעולות בלתי סבירות ובלתי מקובלות צפים, כמו אם המלחמה הסתיימה, כאילו אנחנו חיים בעולם אחר, אז קבוצה מבני עמנו החלה להצטופף ולהתנדנד לקראת תצוגות חגיגיות, נשפים והזמנות הופיעו באולמות ובמסעדות, והשווקים התפזרו בלחץ המטיילים והמשוטטים עד השעות המאוחרות של עלות השחר. מה שגורם עצב וצער על מה שהגענו אליו של מנהגים זרים למסורת הדת האמיתית שלנו, לחוק האסלאמי שלנו ולמוסר הפלסטיני שלנו..

ההצהרות וההודעות שפרסמו גופים ורשויות רשמיים, בעיקר דתיים, בדבר הצורך להגביל את חגיגות האח השנה לטקסים ותפילות דתיים, ביקור בבתי קברות להתפלל למען הקדושים, טיפול בפצועים, גילוי הזדהות עם אסירים, ביקור קרובי משפחה של הקרובים אליהם ושל התואר הראשון בלבד, ובעקבותיו הצהרות מכמה מועצות משפחות, בעיקר בעיר ירושלים. בחלק מערי הגדה המערבית, על ידי הימנעות ממופעי קישוט ושמחה והגבלת הכנסת אורחים לעיד לקפה רגיל תאריכים בלבד, אלו מגמות המבטאות את אמיתות הסולידריות בין בני עם אחד ויש ליישם ולכפות ולקרוא באמצעות מסגדים ופלטפורמות תקשורת לדבוק בהן ולהתרחק מכל מה שפוגע במוניטין של עמנו שהם רגיל ללבוש בגדי עצב, יגון, שביתה ואבל, ועדיף שלא יראה שום מראית עין של שמחה בעיד, כי בעזה יש יותר תכריכים לקדוש מעונה שיוצא ואחריו קדוש מעונה, אז עזוב. העיד כפי שאמר אל-מותנאבי: עיד, בכל מקרה חזרת, הו עיד..

חלקם הכשילו את עזה במעשיהם, למרות ידיעתם שילדיה ישנים רעבים, ואנשיה ונשותיה מחפשים מחסה. מוטב היה שכולם יקפידו על הרמדאן השקט ועיד שקט, שבו הוא נמצא. מיותר לומר שנה טובה, אלא שאלוהים יקבל תפילות וצום בראש שקט וישנה את הנסיבות, בדגש שפלסטין לא תחגוג את החגים ועזה תחסל