מלחמת עזה: בעיניהם ובעינינו

 במסכי שני הצדדים נערכות שתי מלחמות שונות לחלוטין. מה שאיננו רואים בהחלט עלול לפגוע בנו – בזמן הלחימה ולאחריה.

קשה להכיל את הממדים הבלתי-נתפסים של מוות והרס שזעזעו את חייהם של מיליוני ישראלים ופלסטינים בחודשים האחרונים, ופגעו כמעט בכל משפחה ומשפחה. אם לא די בכך, טראומה-באמצעות-התקשורת הגבירה את הפחד ותהליכי דה-הומנזיציה של האחר בעיני מיליונים נוספים. עם זאת, רובנו עוקבים רק אחרי צד אחד של הסיפור. הדברים נראים לגמרי אחרת מכל צד – כאילו מדובר בשתי מלחמות שונות.

כשחברינו בישראל פותחים טלוויזיה או גולשים ברשתות החברתיות, הם נתקלים בכותרות על החיילים שנפלו, ונחשפים לסיפורים מרגשים על האהובים שיישארו צעירים לנצח ועל חלומות שלעולם לא יתגשמו. התרעות על אזעקות ומטחי רקטות קוטעות את השידורים. חילופי האש בצפון מגבירים את הפחד מפני התלקחות קרובה.

הסרטונים מה-7 באוקטובר ממשיכים להתנגן בלופ אינסופי. פרטים חדשים ומזעזעים נחשפים בכל יום. השורדים ומשפחות החטופים עומדים ליד חורבות בתיהם השרופים ומשחזרים כל רגע מהסיוט שעברו. באולפנים עדיין לא מעכלים איך ייתכן שהאירועים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית חוזרים על עצמם, כאן ועכשיו.

בכל ערב במשך שבוע, ישראלים צפו כמו בסדרת מתח בחטופים החוזרים מהשבי, ובפגישות המרגשות עם בני המשפחה. ילדים ואמהות רצו אלה לזרועות אלה, בחיבוקים ודמעות, אחרי שבועות ארוכים בשבי.

הדיווחים הישראלים מעזה הם מנקודת המבט של חיילי צה"ל. הכתבים מדגישים את מערך המנהרות המסועף ואמצעי הלחימה של חמאס, כיצד הארגון מסתתר מתחת לבתי חולים ואנשיו מחרימים סיוע הומניטרי הנועד לאוכלוסייה. הכתבים יספרו על הצלחת תמרונים מדוקדקים ומתוכננים, על רקע תמונות של חייל מטפל בילד פצוע או עוזר לקשישה פלסטינית.

והכל אמת.

מצד שני, חברנו הפלסטינים חווים מלחמה אחרת לחלוטין. ההרס העצום בעזה מדמם מהמסכים. הם רואים אימהות ואבות נושאים בידיהם מההריסות גופות קטנטנות בתכריכים לבנים מוכתמים בדם. ילד בן 6 יורד על ברכיו להיפרד בנשיקה אחרונה מאחותו שנהרגה. פוסטים ברשתות מבכים אשה צעירה שעמדה להתחיל קריירה מבטיחה.

מבחינת הפלסטינים, האסון לובש פנים מוכרות כאשר מול עיניהם ראש מחלקת עזה באל-ג'זירה מקבל בשידור חי את הידיעה שאשתו, בתו, בנו ונכדו נהרגו בתקיפה אווירית. המצלמות עוקבות אחריו לבית החולים שם הוא מתפרק מול גופות אהוביו. תוך כמה שבועות הוא מאבד בהפצצות בן נוסף ואת הצלם שמתלווה אליו.

מבחינת הפלסטינים, המראות של משפחות נעקרות מבתיהם מעלה שוב את הרגעים הקשים ביותר בהיסטוריה המשפחתית והלאומית. שיירות של פליטים חולפים על פני טנקים וחיילים, צועדים לעבר הבלתי נודע. אנשים עומדים בתור שעות כדי לקבל קנקן של מים נקיים. ילדים רעבים, שאיבדו את בתיהם, נכנסים ויוצאים מאוהלי פלסטיק מאולתרים בגשם שוטף ובבוץ.

ובדיוק כפי שהישראלים מביטים בדאגה לעבר גבול הצפון, הפלסטינים קשובים לאלימות ולנפיצות המצב בגדה המערבית. הם רואים רכבים של צה"ל בתוך שכונות פלסטיניות, וחשופים לסרטונים של מתנחלים אלימים מגרשים משפחות מבתיהם ושל חיילי צה"ל בועטים בעצירים ומשפילים אותם.

והכל גם אמת.

כל צד כמעט ולא נחשף לתמונות הכאב והשבר בצד השני: הפלסטינים נחשפו פחות למראות הזוועות של ה-7 באוקטובר, ובישראל ממעטים להתייחס למראות ההרס מעזה. התקשורת בכל צד עוקבת ומדווחת על מספרי ההרוגים והפצועים – אבל כמעט אך ורק על מספר הקרבנות בצד "שלנו". חלקים מהתקשורת מטילים ספק באמיתות מעט הדיווחים שאכן מסתננים מהצד השני. 

הקולות מצד אחד שכן נשמעים בצד השני, הם, מן הסתם, הקולות הקיצוניים ביותר. הפלסטינים שומעים את שרי הימין הקיצוני קוראים לנכבה נוספת. ישראלים שומעים את חמאס מבטיח לחזור שוב ושוב על אירועי ה-7 באוקטובר. מבחינת הפלסטינים, כל הישראלים הם בן-גביר, ומבחינת הישראלים כל הפלסטינים הם חמאס. כל מי שמשויך לצד השני, "להם", נתפס כאיום.

תיבות התהודה שלנו – בחיים האמיתיים ובתקשורת – משפיעות באופן דרמטי על האופן בו אנחנו תופסים את המלחמה, את עצמנו ואת האחר. מאחר ולא נחפשו לתמונה המלאה של ה-7 באוקטובר, הפלסטינים היו המומים מרמת התמיכה העולמית בישראל בתחילת המלחמה. ומבלי לראות את ממדי ההרס האנושי בעזה, הישראלים לא מסוגלים להבין את הביקורת הנרחבת בעולם על תוצאות התגובה הישראלית.

שני הצדדים מצפים מהצד השני להכיר בכאב המהותי ובטראומה שעבר. רבים שאלו: האם הצד השני מגנה את מה שנעשה בשמו? תיבות התהודה שלנו פועלות נגדנו בכך שהן מגדילות את המרחק והפערים. הכאב שאיננו רואים הוא האמפטיה שאנחנו לא מרגישים. 

למרות שאפשר להבין איך הגענו לכאן, חשוב לעשות חשבון נפש. ידע הוא כוח. מה שאיננו יודעים בהחלט עלול לפגוע בנו. חצאי אמיתות ודה-הומניזציה של הצד השני מערפלים את היכולת שלנו לקבל החלטות מושכלות – בזמן הלחימה ולאחריה.

ראייה חלקית של המציאות גוררת אותנו לנקודות עיוורון מסוכנות, בהן אנחנו מאבדים קשר עם הערכים שלנו, הכוונות שלנו ומי שאנחנו. טווח ראייה מוגבל מקטין את האפשרות לדיפלומטיה. ראייה חלקית של המציאות עלולה לגרום למנהיגים להרגיש שאין לחץ – או רשות – לחפש דרך לסיים את הלחימה ולנוע לקראת עתיד יציב ובטוח יותר.

בלי קשר לאופן שבו אנו תופסים את מיליוני בני האדם שמרכיבים את "הצד השני" – כאויבים או שותפים אפשריים לעתיד – חשוב שנדע מה "הם" רואים, ואיך זה משפיע על אופן המחשבה והפעולה שלהם. איך אפשר בכלל לנווט מצב מורכב כל כך – המלחמה והמהלכים אחריה – בלי להכיר את התמונה המלאה?

אנחנו חייבים – ויכולים – לתקן עניין זה בעצמנו. אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים או על התקשורת לחלץ אותנו מהמצב של מידע סלקטיבי וחלקי, אבל כיחידים אנחנו יכולים להרחיב את נקודת המבט שלנו. מול הטלפון והמחשב אנחנו יכולים לבחור לראות "אותם" ו"הם" יכולים לבחור לראות "אותנו". זה לא פשוט. המראות לא קלים לצפייה. היכולת - והאחריות - להיות חשופים גם ל"צד השני" עדיין נמצאת בידינו.

כך גם ביחס לאפשרות לעצב את גבולות השיח. כל קליק, לייק ושיתוף יכולים להגביה את חומות ההפרד או לסדוק אותן. בצד השני יש סיפורים מרגשים, עצובים ומעוררי השראה  – אם רק נבחר לראות ולשמוע. המרחב גם מכיל קולות של הגיון ומתינות – ואנחנו יכולים להחליט להגביר אותם. יהיו לנו שותפים – אם נחפש אותם ונקשיב להם.

בתקופה הקרובה אמורות להתקבל החלטות גורליות לגבי עתיד האיזור. כדי שההחלטות הנכונות יתקבלו יש צורך במאמצים אדירים להתעלות מעל הקשיים של האופי האנושי – ועל כל הכוחות שתרמו להעמקת הסכסוך בכל נקודה ונקודה. לא מאוחר מדי לצאת מתיבת התהודה שלנו, לפקוח את העיניים ולפתוח את הלבבות, ולחפש את הנתיבים והשותפים שיעזרו לנו לא להילכד שוב בנקודת השפל בה אנחנו נמצאים עכשיו. 

אבי מיירסטיין, מייסד ונשיא של (Alliance for Middle East Peace (ALLMEP, עמותה של יותר מ-160 ארגונים הפועלים למען שלום בין ישראלים ופלסטינים. 

אברהם שפריירעגן, עוזר מחקר ב ALLMEP.

.