מלחמות עזה וחמאס והונאה של פתרון שתי המדינות

עם התגברות מלחמת העם בעזה ומצב המבוכה העומד בפני וושינגטון והמערב בשל השתתפותם בה, לא פחות מהשתתפותם של הציונים, חזרו שוב הדיבורים על פתרון שתי המדינות ואופק מדיני עבור סיום המלחמה האם זו התעוררות מצפון במערב לאחר תקופה ארוכה של התנגדות לרעיון? או שמא מה שחמאס עשה מאשר שרק כוח יכול להחזיר זכויות לבעליהם? או שזהו תמרון וניסיון לנצל את סבב המלחמה הזה, כפי שקרה במלחמות קודמות ברצועת עזה, כדי להנציח את הפילוג וליצור מדינה בעזה מפורזת וכפופה לביטחון הביטחוני של ישראל?

באופן עקרוני, אף אחד לא מתנגד לכניסה לדרך מדינית רצינית לעצירת המלחמה ולסיים את הסכסוך באופן כללי, כפי שאף אחד לא מתנגד לפתרון שתי המדינות, אלא מדובר בדרישה פלסטינית רשמית ועממית. עם זאת, אנחנו לא מאמינים כי ביידן החלש, שחידושו לקדנציה עתידית מוטלת בספק, רציני בדבריו על פתרון שתי המדינות המוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה, שבירתה מזרח ירושלים, וכן פתרון צודק לסוגיית הפליטים. וושינגטון היא זו שחסמה את הפתרון הזה מאז שאימצה את העמדה הישראלית שדחתה אותו ובכך עמדה מול כל תנועה בינלאומית באו"ם בכיוון הזה, ודיברה על שתי מדינות הפתרון אינו נכון או מידתי. עם פשעי הג'נוסייד נגד הפלסטינים ועם ההצהרות של הימין הציוני וכל מנהיגי הכיבוש על הפלסטינים, המתארים אותם כחיות אדם ודורשים את גירושם מחוץ לפלסטין, איך וושינגטון יכולה להיות כנה כאשר היא עדיין לא הכירה במדינה הפלסטינית?

לדבר עכשיו על אופק מדיני ולדרוש מנתניהו לקבל את פתרון שתי המדינות זה רק טריק להונות את דעת הקהל העולמית ולטייח את העמוד של וושינגטון, שהיה נגוע בתמיכתה העיוורת בישות הציונית ובטענותיה לגבי ההצדקות לעניין. מלחמה, ולהציל את ישראל מהמבוי הסתום המדיני שלה ומלהיות רדיפה משפטית על ידי בית הדין הבינלאומי וארגונים בינלאומיים אחרים, כמו גם חיזוק המחלוקות הפנימיות הפלסטיניות.

העמדה הישראלית הדוחה הקמת מדינה פלסטינית אינה טקטית במטרה להוציא מהפלסטינים ויתורים נוספים, וגם לא בגלל שהפלסטינים רוצים מדינה באמצעות אלימות ופעולה מזוינת, או בגלל שהם "טרוריסטים" ומדינתם תאיים על ישראל. והאזור וכו' הדחייה הישראלית של הקמת מדינה פלסטינית בכל סנטימטר של פלסטין, במיוחד בגדה המערבית, היא עמדה היא אסטרטגית ועקרונית ונובעת מהאמונה היהודית-ציונית. גם אם הפלסטינים היו צריכים להפוך למלאכי שלום, זה לא ישנה דבר באמונתם התנ"כית והציונית, ובניסיון של הסכמי אוסלו והמחויבות של ארגון השחרור, הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, לתהליך השלום ולהכרה בהחלטות הלגיטימציה הבינלאומית מאשרת זאת. הם דוחים את המדינה הפלסטינית העצמאית כי ההכרה בה מטילה ספק בנרטיב הציוני המקראי על הארץ המובטחת וישראל המקראית, והמקראים מהימין הקיצוני הם אלו ששולטים בישראל היום והם אפילו לא מכירים בקיומו של העם הפלסטיני.

לכן, הרעיון של פתרון שתי המדינות לא היה חלק מהחשיבה האסטרטגית הישראלית וגם לא אחד מיסודות תהליך ההסדר המדיני האמריקני.במקרים הטובים ביותר, ישראל תפעל להקמת ישות עבור הפלסטינים ברצועת עזה ואולי להרחיב אותו לכיוון סיני, ולהיות מפורז ונתון לפיקוח ביטחוני ישראלי, כפי שדיברנו עליו בעבר בעשרות מאמרים וראיונות.

כל המלחמות על רצועת עזה מאז השתלטות חמאס עליה היו מחוץ להקשר של מלחמות שחרור לאומיות ושירתו את התכנית הציונית, וחמאס היה שותף לתכנית זו בדרך זו או אחרת, במודע או שלא במודע, מאז ההפיכה שלו נגד הרצועה. רשות - או הסדר שלה עם הרשות, כדבריה - ברצועה ביוני 2007 ללא הגדה, ועוד לפני כן מאז הקמת המועצה האיסלאמית של האחים המוסלמים ב-1976 בעזה ללא הגדה המערבית. גם משטרים ערביים תמך ואישר את התוכנית הזו, וזה מסביר את דחייתו של נתניהו את החזרת הסמכות לעזה. זה גם מסביר את מהלך המלחמה הנוכחית והתכנסות הפלסטינים ברפיח הסמוכה לסיני וחשיפת ראשי הכיבוש שיקרו. בהצהרותיהם המוצהרות על ההצדקות למלחמה ומטרותיה, והימים יגלו רבים מסודות מה שקרה ברצועת עזה ב-7 באוקטובר.

הדחייה המצרית של עקירת הפלסטינים לסיני, כמו גם העמדה האמריקאית והבינלאומית המוצהרת בעניין זה, וכל הצעדות וההפגנות בערי העולם המגנות את הכיבוש ושיטותיו... לא ימנעו את האויב. המדינה מליישם את תוכניתה, וההתנגדות בעזה ובגדה המערבית, עוצמתית ככל שתהיה, לא תפריע לתוכנית זו, אלא המשך ההתנגדות המזוינת בעזה, כפי שהיא, היא עוזרת לאויב ליישם את תוכניתו. מה שיכשל בתוכנית זו היא אחדות לאומית שתסיים את החלוקה הפוליטית והאידיאולוגית וגיבוש הנהגה לאומית במסגרת אש"ף הנוקטת אסטרטגיה לאומית רציונלית לשלבי המלחמה ואחרי המלחמה, כסיום המלחמה, מלבד טענות הניצחון שכל צד - חמאס וישראל - תכריז, אין פירושו סוף הנושא הלאומי. כמו כן, סיום או תבוסה של תנועת חמאס וסיעות ההתנגדות בעזה אין פירושו תבוסת פלסטין או סוף העניין הלאומי, שכן פלסטין גדולה יותר מעזה וחמאס.

עקשנות זו, הדחייה הציונית וסגירת האופק לפתרון שתי מדינות באמצעות הסדר מדיני אינם משפיעים בשום אופן על הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, ובעיקר על הזכות למדינה עצמאית. לעם הפלסטיני יש את הזכות להמשיך במאבקם ולחלץ את זכותם למדינה עצמאית שבירתה ירושלים, עם החזרת פליטים בכל הדרכים האפשריות, כי המדינה היא לא מענק או טובה מישראל, וושינגטון ואפילו מהקהילה הבינלאומית, אלא זכות לאומית היסטורית.